קשה להבין את ההתעקשות המוזרה הזו שעו"ד דניאלה ביניש תמשיך להופיע בבית המשפט העליון ולייצג שם את פרקליטות המדינה, שעה שאימה, דורית ביניש, מכהנת כשופטת באותו בית משפט ממש.
שלא לדבר על כך שהשופטת ביניש כבר מתקינה עצמה לנשיאות בית המשפט העליון - תפקיד שאין גבוה ממנו בהיררכיה המשפטית - על כל המשתמע מכך למתן דוגמא ומופת לבריות.
במה המתעקשים נתלים כאן? בכך שלא נמצא איזה סעיף חוק ספציפי שיאסור על התופעה המבישה הזו? האם לשכל הישר אין כאן מה לומר? האם מראית העין אסור שתבוא בחשבון? איזו מן אטימות היא זו? למה להמשיך ולהתחפר במצב המטופש הזה?!
הרי תקצר היריעה מלתאר אין ספור מצבים לא רצויים ומכשלות מביכות שהסיטואציה הזו מקפלת בתוכה - גם אם הבת איננה מופיעה ישירות בפני האם.
האם רצוי הדבר, למשל, שעו"ד דניאלה ביניש תופיע בפני החברה האישית והקרובה של אימה, כבוד השופטת עדנה ארבל? הייתכן שהשופטת ארבל תישאר אדישה לחלוטין נוכח הבת של חברתה האישית הקרובה המופיעה בפניה?
ומה צריך לחשוב הנאשם שעניינו מתברר אצל השופטת ארבל כאשר הוא רואה את החיזיון הזה? הנאשם המסכן הזה רואה כאן הכל, פרט לדבר אחד: צדק.
ובכלל, האם שאר השופטים מרגישים בנוח כשמולם מופיעה הבת של עמיתתם ונשיאתם לעתיד?
האם השופטים יכולים להתעלם לחלוטין מהאפשרות שטענות משפטיות שהבת טוענת בפניהם - נטענות בעצם מגרון אימה?
אבל יותר מכך, וזה עיקר ענייננו כאן:
האם רצוי הדבר שהבת הפרקליטה והאם השופטת יעסקו באותו תיק ובאותו נאשם? כלומר, גם אם קיימת לכאורה הקפדה פורמלית שהבת לא תופיע בבית המשפט בפני האם בעניינו של נאשם מסויים - האם רצוי הדבר שהבת והאם יטפלו באותו נאשם עצמו? כך למשל, האם ראוי שהבת הפרקליטה תשב על התיק ותכין אותו בפרקליטות, ורק לבית המשפט ישלחו פרקליט או פרקליטה אחרת שיופיעו בפני האם השופטת? הרי ברור הדבר שבמצב כזה, גם הבת הפרקליטה וגם האם השופטת נוגעות ועוסקות באותו תיק ובאותו נאשם עצמו.
האם המדובר כאן רק בשאלה תיאורטית? לא ממש.
וכדי להיווכח עד כמה העניין מעשי, לא צריך לנבור בתיקים ישנים. המדובר בתיק בית המשפט העליון (ע"פ 5077/04), שהדיון האחרון בו התקיים ביום 15 ספטמבר 2005.
הדיונים הראשונים בתיק האמור התקיימו אצל השופטת דורית ביניש (שאף נזפה בנאשם על שהגיש באיחור בקשה מסויימת לעיכוב ביצוע).
אלא שבשלב כלשהו, יצאה השופטת ביניש מהתיק, שהועבר להרכב שופטים לדיון בערעור ובבקשות נוספות לעיכוב ביצוע שהוגשו על-ידי אותו נאשם.
אבל ראה זה פלא: עוד זו יוצאת וכבר זו באה.
השופטת דורית ביניש יצאה מהתיק, ואז הבת שלה - הפרקליטה דניאלה ביניש, התיישבה על ספסל הפרקליטים לטעון כנגד אותו נאשם עצמו בדיון הערעור ובדיונים נוספים בבקשות לעיכוב ביצוע, שהתקיימו מאוחר יותר.
ואם הדבר מעניין:
בעיית דומה התעוררה לפני שנים אחדות בארצות הברית.
באותו מקרה, השופט פנה מיוזמתו - ומבעוד מועד - לוועדת האתיקה לשופטים וביקש עצתה כיצד לנהוג.
הוועדה הודיעה לשופט חד-משמעית שעליו - על השופט אישית - מוטלת החובה לקיים הפרדה קבועה ומלאה, ולוודא היטב שלבן משפחתו העובד בפרקליטות אין כל קשר - בזמן טיפולו בתיקים בפרקליטות - עם תיקים המתבררים אצל השופט עצמו.
הדברים ברורים:
אין די לקיים הפרדה בחלון הראווה, בבית המשפט, אלא יש לקיים הפרדה מלאה ומוחלטת וקבועה גם במקום שעין הציבור לא שוזפת אותו: בתוככי הפרקליטות.
האם נוכח מצב העניינים שתואר לעיל, ניתן בכלל להניח את דעת הציבור, שלא רק בבית המשפט, אלא גם בין כתלי הפרקליטות מישהו מטריח עצמו להקפיד על הפרדה שכזו?
לא נותרה בנו אלא סקרנות לברר אצל הנאשם ההוא שלנו, אם הוא הבחין בשיטת הדלת המסתובבת המוזרה הזו שסבו בה האם השופטת והבת הפרקליטה, ואם הוא יודע שהפרקליטה שטענה נגדו בבית המשפט בישיבה אחת היא הבת של השופטת מהישיבה הקודמת.