זכויות קניין רוחני וזכויות יוצרים ברשת האינטרנט מוגנות מכוח חוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"), ומכוח פקודת זכויות יוצרים - 1924 (להלן:" הפקודה").
אתר אינטרנט הינו כיום כלי שיווקי שבהקמתו ובהפעלתו מושקעים ממון רב, מקוריות, ומיומנות ובעידן הנוכחי הפך אתר האינטרנט לכלי מרכזי בתעשיה, במסחר בפרסום ובשיווק בקרב מרבית החברות הגדולות במשק כמו גם בעסקים קטנים ובינוניים.
העתקה גראפית ו/או מילולית של יצירות, לעיתים אף באותם הפונטים ובאותו הצבע תוך מודעות לזכויות יוצרים, פוגעת מטבע הדברים בבעל היצירה העמל ימים על גבי לילות על-מנת לעצב אתר אינטרנט באופן ייחודי ולמלאו בתוכן וזאת כדי למשוך קהל וליצור זירת מסחר אטרקטיבית בעולם תחרותי.
כאשר השוואתם של אתרים או חלקים מאתרים נותנת מקום לחשש בדבר העתקה, הלכה פסוקה היא שנטל הראייה להוכיח העדר הפרה של זכויות היוצרים מוטל על כתפי המעתיקים, זאת כמובן בהנחה כי בית המשפט התרשם כי קיימת זהות עד כדי להטעות בין אתרים שונים או בין האלמנטים המועתקים.
סעיף 3 א' לפקודה, קובע פיצויים ללא הוכחת נזק לכל הפרה, "בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים".
השאלה היא כיצד יש לפרש "כל הפרה". האם מספר ההפרות הוא כמספר הדפים או האלמנטים שהועתקו או שמא העתקה של מספר דפים תחשב להפרה אחת כל עוד מדובר באותה היצירה, כלומר, בהנחה כי אתר אינטרנט נחשב ליצירה אחת.
על בית המשפט לבחון אם ההעתקה שהתבצעה הינה אחת לעניין הפרת הזכות והפיצוי בגינה או שמא מדובר במספר העתקות. בית המשפט ייתן משקל לשאלה האם האלמנטים המועתקים הועתקו כולם מאתר אחד או ממספר אתרים שונים והאם האלמנטים הועתקו מאותה קטגוריה באתר או שמא מחלקים שונים באתר דוגמת דף ראשי, חנות וירטואלית, דף אודות החברה, תקנון מכירה וכדומה. לעניין זה אין נפקות לעצם העובדה כי ניתן להגיע לדפים השונים מאותו הדף.
בפסק דין ת"א 1296/99, בן אוליאל נ' אברהם זר, נפסק בבית המשפט המחוזי, במקרה בו הוכח כי הנתבע העתיק מספר קטעים שונים מתוך ספרו של התובע כי בספר גלומה זכות יוצרים אחת וההפרות השונות מהוות למעשה הפרה יחידה של זכות יוצרים שעליה נפסק פיצוי סטטוטורי אחד.
מקרה זה ממחיש מצב בו בית המשפט התייחס לספר כאל יצירה אחת לעניין זכות היוצרים ועל כן מספר העתקות שבוצעו מאותה יצירה לא העלו ולא הורידו מן הפיצוי שנפסק. פסק דין זה נגע כאמור ליצירה ספרותית ואולם נשאלת השאלה האם הינו משקף נאמנה את המצב הקיים באתרי אינטרנט המתעדכנים באופן דינאמי ומציעים לעיתים מספר שירותים שונים תחת קורת גג אחת ומאכלסים בתוכם מידע עשיר מבחינת התכנים.
בפסק דין ע"א 2392/99, אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, נקבע מבחן והוא "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" על פיו יצירות נפרדות הן יצירות שלכל אחת ואחת מהן ערך כלכלי עצמאי והן מתקיימות מכוח עצמן. כך לדוגמה, אתר אינטרנט המופיע במנוע חיפוש יחשב ליחידה עצמאית בפני עצמו.
דוגמה נוספת יכולה להיות אתר אינטרנט בו חנות וירטואלית שהנה יחידה כלכלית עצמאית וקטגוריה של מאמרים שתחשב לצורך העניין ליחידה עצמאית נפרדת בפני עצמה אף שהיא נמצאת באותו האתר. כלומר, בית המשפט יבחן אם ניתן "לנתק" את האלמנט המועתק ולהעמידו בזכות עצמו ללא קשר לאתר האינטרנט.
מבחן נוסף שנקבע בפסיקה הוא האם הדף נצרך על-ידי גולשי האתר בנפרד, כלומר האם האלמנט המועתק הנו חלק אינטגרלי מן האתר (היצירה) או שמא הוא מהווה מעין תוספת לאתר ומביא עימו ערך מוסף ולכן אינו פונה לכלל המשתמשים באתר. כך לדוגמה אלמנט פרסומי באתר ייחשב ליצירה נפרדת, ומאמר המופיע באתר ייחשב ליצירה נפרדת, זאת מן הטעם כי האלמנט אינו מופנה לכלל המשתמשים והוא אינו חלק מן היצירה באופן כזה שבלעדיו אין היא קיימת.
המבחן האחרון שנקבע הינו מבחן מידת ההשקעה הנפרדת בכל אלמנט. כלומר, אם אלמנט מסוים קיבל עיצוב ייחודי ואחר מהמצוי באתר אזי יש לראות בו יצירה נפרדת. לדוגמה, דף אינטרנט מסוים שקיבל עיצוב שונה משאר הדפים באתר אזי סביר כי בית המשפט יכיר בו כאלמנט נפרד לעניין הפרת זכות היוצרים.
משלושת המבחנים הנ"ל ניתן ללמוד כי מבחן ה"הפרה" נבדק ע"י הזכות המופרת ולא ע"י מספר האקטים המפרים ולכן יתכן בהחלט מצב בו בית משפט יראה במספר העתקות כאילו היוו הפרת זכות אחת בלבד.
התשתית החוקית כאמור מצויה בחוק ובפקודה. סעיף 6 לחוק קובע, שמשהופרה זכות יוצרים, זכאי בעל הזכות לכל התרופות האזרחיות המוקנות לו לפי החוק בשל ההפרה. סעיף 7 לחוק קובע כי "כל העתקות מפירות של יצירה שקיימת בה זכות-יוצרים או של כל חלק הימנה וכל הקלישאות המשמשות או מכוונות לשמש לשם יצירת העתקות מפירות כאלה, הרי הם בחזקת רכושו של בעל זכות-היוצרים...".
לאחר שבדקנו את המבחנים לשאלת היקף ההפרה, נשאלת השאלה האם כל העתקה תיחשב להפרה של זכות יוצרים והאם יש חשיבות לאיכות האלמנט המועתק או שמא בהיות אלמנט זה פשוט וללא ייחודיות ניתן לעשות בו שימוש על-ידי הכלל.
בתי המשפט פסקו במהלך השנים כי יצירה הראויה להגנת זכות יוצרים הינה יצירה שהיא פרי כישרון, מאמץ והשקעה של המחבר, ואין נפקות לשאלה האם מדובר במידת כישרון כזו או אחרת. בנוסף, נפסק כי יצירה בעלת תרומה מועטת לתרבות תהיה זכאית להגנה באותה מידה שיצירה חשובה תהיה זכאית להגנה מסוג זה.
אף בעניין מקוריות היצירה נפסק כי מספיקה עמידה בדרישה שהיצירה לא הועתקה מאחר ואין צורך להוכיח מקוריות ספרותית, חדשנות או איכות יצירתית. כלומר, בית המשפט מסיר מעצמו ובצדק לדעת המחבר את תפקיד מבקר האיכות וכלל אינו נכנס לנושא זה.
לאחר כל הבדיקות המפורטות במאמר זה, ולאחר שנקבע כי אכן בוצעה הפרה, יש להוסיף כמובן את שאלת המדיניות המשפטית המבקשת להבטיח מניעת הפרת זכויות יוצרים. רוצה לומר כי אם יקבעו בתי המשפט כי מספר העתקות מאתר אינטרנט תחשבנה להפרה אחת אזי מרגע ההפרה לא יהיה כל מחסום בידי המעתיק היכול להמשיך ולהעתיק מידע חדש ללא כל עלויות נוספות וללא חשש מפני פיצוי מוגדל בשל מספר העתקות רב. מצב זה יגרום מטבע הדברים להפרות בוטות בהיקף נרחב שכן המפרים יבחרו להעתיק אתרים שלמים מתוך מחשבה כי ממילא יפסק כנגדם כאילו הפרו רק זכות אחת.
תוצאה מעין זו אינה רצויה כמובן ולכן בתי המשפט יתנו דעתם לכל מקרה ומקרה ויבחנו ביתר זהירות האם ההפרה היתה חד פעמית מתוך טעות או תום לב, האם מדובר בהפרה מתמשכת לאורך זמן, האם בעקבות ההפרה נגרם נזק כספי ממשי לתובע הזכות, האם נעשה שימוש מסחרי בהפרה, האם ההפרה בוצעה כדי להטעות את הגולשים ועוד כהנה וכאלה שאלות שיעמדו בפני בית המשפט שמטרתן להגיע לתוצאה רצויה מבחינת המדיניות השיפוטית ומדיניות ההרתעה כלפי מפירי הזכות.
בית משפט, במסגרת המדיניות השיפוטית, ייתן כמובן דעתו גם לכך כי העתקה ברשת האינטרנט קלה עשרות מונים ממקומות אחרים בשל הטכנולוגיה הזמינה לכל ולכן אם בתי המשפט לא יגיבו בחומרה למקרי הפרות זכויות יוצרים באינטרנט אזי יהיה הדבר ככדור שלג שלא ניתן לעוצרו.
מדיניות קלה וסלחנית עלולה כאמור לדעת המחבר לעודד הפרת זכות יוצרים עד כדי העתקת אתרים שלמים בידיעה כי גובה הפיצוי יתייחס להפרה אחת בלבד ומכאן חשיבותה של מדיניות משפטית ברורה ותקיפה.
הנושא האחרון בו בחרתי לדון נוגע לשאלת האחריות האישית של נושאי משרה בתאגיד במקרים של הפרת זכויות יוצרים באינטרנט.
על-מנת שבית המשפט יטיל אחריות אישית על מעתיקים הפועלים במסגרת תאגיד, לא די בהיותם נושאי משרה, אלא שומה להוכיח כי היו בעלי מעורבות אישית במעשי העוולה וההפרה או שלקחו חלק פעיל בניהול החברה במובן כזה כי לא יתכן והתבצעה פעולה כל שהיא ללא ידיעתם ואישורם. כלומר, יש להוכיח כי נטלו חלק פעיל בניהול החברה ובמעשה ההפרה.
בפסק דין ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, נאמר ע"י כב' השופט אור, לעניין הטלת האחריות בנזיקין על מנהל בחברה:
"לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה... או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ובטחונו כי המנהל באופן אישי לוקח אחריות כלפי הצד השלישי".
לצורך קביעת אחריות אישית השאלה שיש לבחון היא האם נושאי המשרה ביצעו באופן אישי את יסודות ההפרה המקימה חבות. כאשר מנהל בחברה פעל באופן אישי, אין הוא יכול למצוא הגנה תחת מטריית התאגיד ככתוב גם בסעיף 54(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".
מצד שני, חבותו של בעל תפקיד אינה נובעת מעצם חבות התאגיד באופן אוטומטי אלא נגזרת מן השאלה האם קיים באופן אישי את יסודות עילת ההפרה.
על כן, כאשר מבקשים להטיל אחריות אישית על נושאי משרה, נדרשת הצבעה על עילה ספציפית כנגדם תוך ביסוס תשתית ראייתית, המלמדת על אחריות אישית.
