במשך מאות שנים היגרו אנשים ממולדתם לארצות אחרות במטרה להיטיב את תנאי חייהם. מהגרים, זורמים מארצות מפותחות פחות אל ארצות המערב, רבים מהם נטולי השכלה, רכוש או שליטה בשפה. לעיתים מגיעים הם בדרך לא דרך, בניגוד לחוקי ההגירה, ובהוצאות רבות. מהגר כזה מוצא עצמו לבדו אל מול כל הקשיים (לכל היותר יסייעו לו חברים או קרובים שהגיעו לפניו). צעדו הראשון יהיה מציאת עבודה - כל עבודה - ובמקביל ינסה להתארגן בארץ החדשה.
מדינת ישראל היא אולי היחידה בעולם המקיימת חוק שבות, המאפשר לכל יהודי להגיע אליה. יתירה מזאת, המדינה באמצעות אירגונים מעודדת עליה ובמקרים רבים אף מארגנת ומממנת את בואם של העולים. בבואם נקלטים הם בעזרת מנגנונים משומנים היטב ותקציבים שיועדו לכך. במקרים רבים מוכנסים העולים למרכזי קליטה. הם זוכים ל"סל קליטה" ולסיוע במשך תקופה ארוכה. למרות כל זאת שומעים אנו טרוניות של עולים "חדשים" (לעתים בעלי וותק של כמה שנים) כי המדינה אינה עושה די למענם.
ייתכן כי הבעייה היא דווקא "עודף קליטה". כיצד יוכלו עולים מאתיופיה, למשל, להיקלט כתושבים רגילים בארץ, אם הם נמצאים זמן ממושך בתוך חממה של בני קהילתם בלבד? כיצד יוכשרו למאבק על מקומם בחברה אם בכל דבר ועניין יטופלו ע"י פקידים העומדים לרשותם? מציאת תעסוקה היא המפתח לקליטה, ולכן זה הדבר הראשון המוטל על העולה. הרשויות חייבות לעזור לו בכך, אך עליו להבין כי זו חובתו.
