פרשני הרדיו והטלוויזיה כינו את נאומו של שרון באו"ם "נאום הפרידה של שרון מהליכוד", ולא בכדי. בנאום, שנכתב במשך כמה ימים, לא היתה מילה אחת ששרון לא התכוון אליה. לא היה נושא אחד שנשכח בטעות. אם ננתח את הנאום בקפדנות, על כל מה שנכלל ולא נכלל בו, נגלה ששרון ויתר בו על כל ההתיישבות ביהודה, שומרון, בקעת הירדן ורמת הגולן. על רובה של ירושלים ועל זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.
ראשית, שרון מגדיר את היעדים שלו: "היום, אני, שנתיב חיי הובילני להיות לוחם, מפקד ומצביא בכל המלחמות, מושיט את ידי לשכנינו הפלשתינים בקריאה לפיוס ופשרה, לשים קץ לסכסוך הדמים ולעלות יחדיו על המסלול המוביל לשלום ולהבנה בין שני עמינו. אני רואה בכך את שליחותי ומשימתי העיקרית בשנים הקרובות.
"השלום הוא ערך עליון במורשת היהודית והוא היעד הנכסף של מדיניותנו. משאת נפשנו היתה ונותרה להגיע לשלום עם שכנינו. אם נשכיל לפעול יחדיו נוכל להפוך את כברת הארץ שלנו, היקרה לשני העמים, מארץ מריבה לנחלת שלום - למען ילדינו ונכדינו".
מהם המסרים ששרון משדר?
ראשית, שרון אינו רואה חשיבות בשמירה על הביטחון של מדינת ישראל, בפיתוח הכלכלה, בצמצום הפערים החברתיים, בשיפור החינוך או במלחמה בפשע המאורגן, בשחיתות (והוא יודע למה) ובאלימות. כל מה שמטריד אותו כיום הוא "פיוס ופשרה" עם הפלשתינים. "שלום והבנה" איתם.
כאילו הטרור שהרג יותר מ-1,500 יהודים הוא בסך-הכל "אי הבנה", "סכסוך דמים" בין שני עמים. שרון יורק בפניהן של המשפחות השכולות, מלבין את הטרור ומכשיר את הקרקע לשחרור רוצחים מהכלא.
שנית, שרון שולח מסר לכל קצין, חייל, אזרח ותלמיד בתיכון העומד בפני הגיוס - הפלשתינים, הפתח, החמאס, הג'יהאד וחיזבאללה, אינם אויביכם. המחבלים הם "שכנינו" ושרון מאחל להם "שלום, כבוד הדדי ושכנות טובה".
הטרור, המתאבדים, הפצמ"רים והקסאמים הם לא פעולות טרור, לא רצח אזרחים חפים מפשע, אלא בסך-הכל "סכסוך בין שני עמים". כאילו סכסוך גבול בין קניה לאוגנדה. משימתם של חיילי צה"ל ומפקדיו היא "פיוס ופשרה" ולא מלחמת חורמה בארגוני טרור. אז מי יילחם בטרור? שרון מציין רק את "גדר הביטחון". הגדר תילחם לנו וצה"ל יחריש...
שלישית, והחשוב מכולם: שרון מוותר בנאומו באו"ם, מול כל שגרירי המדינות בעולם, על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. "חובה עלינו לעשות ויתורים למען השכנת השלום בינינו לבין שכנינו הפלשתינים". עלינו החובה לעשות ויתורים, לא על הפלשתינים. ארץ ישראל היא בשביל שרון "ארץ מריבה", ארץ "יקרה לשני העמים".
שרון מוותר מראש, לפני שהתחיל איזשהו מו"מ, לפחות על חצי מארץ ישראל. זכות השיבה? סחת'ן, "גם הם [הפלשתינים] זכאים לחירות ולקיום לאומי ריבוני במדינה שלהם".
יתרה מכך, שרון לא מציין, ולו במילה אחת את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. בכל נאומו אינו מזכיר את ההתנחלויות ולו במילה אחת, גם לא ברמז. לא בירושלים, לא ביהודה והשומרון, לא גושי התיישבות, לא בבקעת הירדן ולא בגולן.
התנאי היחידי שהוא מציב להסכם עם הפלשתינים הוא "גבולות בני הגנה, בביטחון מלא וללא איומים וטרור". התיישבות - יוק! גושים גדולים? פאסה. שרון מתחייב לבצע את מפת הדרכים שקוראת מפורשות לנסיגה לקווי 67'. שרון מודיע לנו שהוא לא ישאיר אבן על אבן מההתיישבות ביהודה ושומרון. כולל אריאל ובית אל, מעלה אדומים וקריית ספר, גוש עציון ובית"ר עילית, קריית ארבע וחברון וכל מה שביניהן.
וכאן אנחנו מגיעים לסוגיית ירושלים. שרון זורק עצם לחרדים בציטוט "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", אך מה היא ירושלים הזו? "ירושלים המאוחדת, עיר המקדש על הר המוריה". הר הבית, זה כל מה שמכילה ירושלים של שרון. איפה "ירושלים השלמה, העיר שחוברה לה יחדיו"? בפח הזבל של ההיסטוריה.
שרון מחלק בנאומו את ירושלים, ומוסר את רוב חלקה המזרחי לפלשתינים. הוא לא כולל בירושלים לא את הר הזיתים, לא את הר הצופים, לא את פסגת זאב, גילה, רמות אשכול או נווה יעקב. על מעלה האדומים בכלל אין מה לדבר. התושבים שם יכולים כבר להתחיל לארוז את הפקלאות.
לשיא הציניות מגיע שרון כשהוא מדבר על תוכנית ההינתקות. את "ליל הבדולח" - שריפת בתי הכנסת שאירעה רק כמה ימים לפני כן, הוא בכלל לא מזכיר.
"ההחלטה על התוכנית היתה קשה לי מאוד, והיא כרוכה מבחינתי במחיר אישי לא מבוטל." היא לא היתה קשה לאלפי העקורים שבתיהם וחייהם נהרסו. הם לא שלמו כל מחיר. רק שרון שילם את המחיר - הוא הצטרף כחבר מן המניין למפלגת העבודה. ובאמת, חברי מרכז הליכוד יכולים לגרום לשרון ב-26 בספטמבר לשלם את המחיר. באופן אישי.
