הדילמה של המשטרה To be or not to be, that is the question
המשטרה הגיעה אל קו פרשת המים, האם להקריב את אנשיה על מזבח השקט התעשייתי, או להקריב את השקט התעשייתי לטובת השרידות של משטרת ישראל ומדינת ישראל.
באוקטובר 2000 פרצה ההתקוממות הגלויה הראשונה של ערביי ישראל למען הפלת מדינת ישראל. שתי ברירות היו בידי המשטרה. האחת, לאפשר את המשך המהומות והתפשטותן בכל רחבי המגזר הערבי בישראל. השנייה, דיכוי המהומות המקומיות תוך הגנה על חיי אנשיה, ובהכרח, פגיעה עד כדי הרג באויב. כולם כבר יודעים מה קורה ליהודים הנופלים בידיים ערביות, וידי הרוצח המגואלות בדם המונפות בנצחון דרך חלון משטרת ראמאללה זכורות לכל. המשטרה עמדה אם כך בפני השאלה הגורלית, להיות משטרה, או לנוס על נפשה, ולאפשר את הפיכת מדינת ישראל ללבנון.
הבה נעלה על כנפי הדמיון מה היה קורה לו נסוגה המשטרה באותו יום מר ונמהר. המהומות באום אל פאחם היו מתפשטות לכל ערי נחל עירון. הציר הראשי לעמק היה נסגר. ערביי פוריידיס היו מצטרפים וחוסמים את ציר יקנעם. ערביי ג'סר א-זרקא לא היו טומנים ידיהם בצלחת, וחוסמים את כביש החוף ואולי אף כובשים את ג'יסר דרום, דהיינו, קיסריה. ערביי מג'ד אל כרום היו מקבלים השראה וחוסמים את כביש עכו-צפת ואולי תוקפים אף את כרמיאל. ערביי טירה, ג'לג'וליה, טייבה קלנסואה והיו משנסים מתניהם ומשתלטים על כביש 55, וכביש 444, ומנתקים את השומרון מן השפלה. ערביי צומת שוקת היו משתלטים על הצומת (משטרת העיירות) וערביי רהט היו תופסים את צומת בית קמה, ובכך מנתקים את באר שבע מן השפלה. ערביי יפו היו משתלטים על ציר יפת ומתנתקים מתל אביב. ובירושלים? אין גבול לאפשרויות, נתחיל רק בצומת הגבעה הצרפתית.
למעשה, לא צריך להפעיל את הדמיון שכן חלק מן הפעולות הללו כבר נעשו, בסד"כ קטן. המהומות היו עזות גפ בעראבה וגם בסכנין, עיר הכדורגל טובת הלב. ערביי ארץ ישראל המתינו לראות מה ילד יום בנחל עירון, ובהתאם לתוצאות להעצים את הפעולות. כל נסיגה היא סיבה למסיבה, היום עירון מחר חדרה. היום שוקת מחר באר-שבע.
בפעם הראשונה בחייו הציבוריים החליט ראש הממשלה ברק לא לברוח, אלא להשיב מלחמה שערה. המשטרה קבלה הוראות חדשות, צלפים הוצבו, שוטרים חומשו, וההוראה היתה לפתוח את הציר בכל הרגישות והנחישות.
בניגוד למה שקרה חמש שנים לאחר מכן, בגירוש גוש קטיף, המתפרעים לא שלבו ידיים וקראו לעזרת הקב"ה, אלא יידו בקבוקי תבערה, הרסו, הציתו, וניסו לרצוח את השוטרים. התוצאות ידועות, שלושה עשר מתפרעים נהרגו, וחלקם שרק היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
ושוב, נפעיל את הדמיון. לו היה ברק מוותר, מאפשר לפרעות להתפשט, היה נאלץ כעבור ימים מספר להתעמת עם ההפיכה בעשרות, אולי מאות מוקדים, והפעם, להפעיל את הצבא, כפי שהופעל נגד גוש קטיף. כמו במצב חרום לאומי. להטיל עוצר עם רשיון להרוג, כמו בניו-אורלינס. מספר ההרוגים בתרחיש כזה היה מגיע לעשרות רבות, אולי למאות. ההרס היה עצום, העומס על בתי החולים, כמו במלחמה.
בהחלטה לפתוח את הציר, להטיל את מרות המדינה על הגייס החמישי הערבי, כבר בגילוי הראשון של פרעות רחבות היקף הצילה משטרה לא רק את עצמה, אלא בעיקר את האוכלוסיה הערבית, והכשירה את הקרקע לעימות הגדול הבא, המתרגש עלינו בימים אלו.
היום הפכה המחלקה לחקירות שוטרים את המלצות ועדת אור ופסקה כי אין להעמיד לדין אף לא אחד מן האחראים להריגת שלושה עשר פורעים ערבים. זה היום שבו נאמר לאוכלוסיה הערבית בישראל, באורח צלול וברור, כי משטרת ישראל מזהה אותם כאויב, השוהה באורח חוקי בתוך המדינה, אך הוא אויב לכל דבר ועניין, כולל הוראות פתיחה באש. מעתה יש בידם הברירה לשבת בשקט ולתת לרחם האישה הערבייה לנצח, או להתעמת ולהסתכן במלחמה וגירוש.
התחזקות החמאס בעזה ובג'נין, התחזקות הגי'האד האיסלמי של הפלג הצפוני החוצפה ועזות המצח של נציגי החמאס בכנסת ישראל מבטיחים לנו כי העימות ממשמש ובא, וכי משטרת ישראל לא תזכה ללוקסוס של פינוי מתנחלים צווחנים וחסרי ישע, אלא לתענוג המפוקפק של מלחמה בארגוני חבלה חמושים היטב שרוממות אללה בגרונם.
את החימוש דרך אגב, סיפקו להם צה"ל והמשטרה.
