שרון מגדשי עבדה כאחות מוסמכת בבית החולים וולפסון. באחד הימים, הרימה מגדשי חולה ממיטתה, בעזרת אחות נוספת. במהלך הרמת החולה נפגע גבה של מגדשי.
מגדשי הגישה תביעת פיצויים נגד בית החולים בטענה כי זה התרשל כלפיה. לא הייתה כל רשלנות מצידי, טען בית החולים.
קיימות שלוש שיטות להרמת חולים: שיטת הידיים, שיטת הסדין ושיטת המנוף. את בחירת השיטה אני מותיר לשיקול דעת האחיות, הוסיף בית החולים. מגדשי בחרה להשתמש בשיטת הידיים. אכן, טוב יותר הייתה עושה, לו בחרה בשיטת המנוף. אבל זו בחירה שלה ובעיה שלה אם לא בחרה בשיטה הטובה יותר.
השופטת אסתר נחליאלי-חיאט מבית משפט השלום ברמלה, לא ראתה את האחריות לתאונה עין בעין עם בית החולים. מעביד לא יכול להסתפק בהדרכות כלליות לגבי השיטות האפשריות הקיימות לביצוע עבודה מסוימת. עליו להדריך את האחות מתי פרקטית יש להשתמש בכל שיטה. עליו להזהיר את האחות מהם הסיכונים הכרוכים בכל שיטה.
גם העובדה שמדובר בהפעלת שיקול דעת על-ידי עובדת מיומנת, בעלת השכלה פורמאלית, אינה מסירה מבית החולים את אחריותו לפגיעות בעובדת במהלך העבודה ואינה משחררת אותו מהחובה להדריך את העובדת לגבי שיטות העבודה שעליו לנקוט.
מסקנה אחרת תפתח פתח להתחמקות מעביד מאחריות לעובדיו ואין לקבל תוצאה כזו.
אכן, הסכימה השופטת עם בית החולים, הבחירה בשיטת המנוף הייתה מונעת את הנזק. אלא שבפועל קיים קושי אמיתי בשימוש במנוף כשיטת הרמה. לכן גם השימוש בשיטה זו אינו שגרתי. בית החולים לא הוכיח כי הדריך את מגדשי להעדיף את שיטת הסדין או את שיטת המנוף על פני שיטת הידיים.
מאחר ובית החולים וולפסון לא הזהיר את מגדשי מפני הסיכונים שבכל אחת משיטות הרמת החולים - הרי שהתרשל, פסקה השופטת.
לפיכך, בסופו של הדיון, הורתה השופטת לבית החולים לפצות את מגדשי על נזקיה בגין התאונה.