אדם 'כן' (לא 'כנה' כפי שהשיבוש הזה התאזרח), הוא אדם מהימן. "אִם כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם..." (בראשית מ"ב,י"ט) שואל יוסף את אחיו הנדהמים, ותרגום יונתן כותב "אִם מְהֵמְנִין אַתּוּן", והן עונים כי אכן, "כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים"! (שם, ל"א). קרובים לתובנה הזאת דברי המדרש הלומדים מתוך הפסוק "מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק, אַבְנֵי צֶ֗דֶק, אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם, אֲנִי֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם" (ויקראי"ט,ל"ו), כי כיון שההין כלול כבר באיפה, בא הביטוי 'וְהִ֥ין צֶ֖דֶק' לרמוז ש"הן". כלומר, "כן", צריך להיות כן צדק ואמין, וכמוהו גם ה"לאו", ובלשון המדרש, "...שיהא 'הן' שלך צדק ו'לאו' שלך צדק" (ספרא,קדושים). אם מוצא פיו של האדם אינו מחייב אותו, ו'לאו' שלו הוא ספק 'לאו', ו'הן' שלו ספק 'הן', מתרופפים החישוקים המהדקים את החברה, כי 'אין אמון בבני אדם' כשורת השיר העממי, וההפקר או הכוחנות המאיימים תמיד על הסדר הטוב, זוחלים אל תוכה מפרקים אותה מהרה. הפסוק " כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּבְרֹת֒..."(במדבר כ"ז, ז') הוא פסוק בו מאשר הקדוש ברוך הו בכבודו ובעצמו כי העתירה של בנות צלפחד היא כנה, היא אמינה, והן, הבנות, מהימנות, ולכן " כֵּ֗ן "!
אפשר היה לחשוב אחרת. נטיית הלב יכולה הייתה להיות כי בנות צלפחד לא באו אלא לשם עצמן, לא עתרו אלא מפני שהן מרדו בהתייחסות המקובלת בעולם הנשלט על-ידי מערכת ערכים השוללת מראש מנשים מה שהיא מעניקה בשפע לגברים. אפשר היה, במונחי ימינו, לפטור אותן כפמיניסטיות המשביעות עצמן להיאבק לשיווי זכויותיהן שלהן, שההתנגדות הצפויה של העולם הגברי הדוחה מאבקי שוויון כי אין בליבו לוותר על ביצורי שלטונו, לא הרתיעה אותן, ושהנה יצאו, זאת הפעם, מנצחות בקרב האישי שלהן. מותר להניח כי משה עצמו - שאי-אפשר שלא הסכים בליבו כי התביעה של בנות צלפחד הגיונית וצודקת ואף על-פי כן "וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י ה'" (שם ה') עשה כן לא מפני שההלכה נעלמה ממנו, אלא מפני שכל שרצה היה לזכות בתמיכת האלוהים בפסיקה בלתי נמנעת על-פי מאזני הצדק, שסופה - הוא העריך וחשש - עלול היה לערער על עצם ההגמוניה הגברית המחשקת את החברה בישראל. ייתכן כי רק ביקש לקבל עצה מגבוה אם הבלתי נמנע יהיה לחוק פרסונאלי - 'חוק בנות צלפחד'- או, אם אין מנוס, יהיה עליו לבא מלכתחילה לעולם כחוק כללי למרות שהוא יעורר מחלוקת שאי-אפשר לחתוך אותה על-פי ההיגיון כי היא כוחנית ביסודה.
ראוי להתבונן מקרוב בטיבה של התביעה של בנות צלפחד ולבחון את מהותה כדי להבין את ה "כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּבְרֹת֒..." הבלתי מסויג בו זכתה.
אירוע העתירה הנודעת הזאת התרחש סמוך לכניסת ישראל לכנען. יש מסורות אחרות, שנרקמו סביב למסתורין האופפים את צלפחד עצמו, שכל שאנו יודעים עליו מן המקרא הוא כי "אָבִינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒, וְה֨וּא לֹא הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵ֗דָה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל ה' בַּעֲדַת קֹ֑רַח, כִּֽי בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת, וּבָנִ֖ים לֹא הָי֥וּ לֽוֹ" ( שם ג'). המידע המרוכז בפסוק זה שהיה בוודאי נהיר כשנאמר, "נסתם' כביכול והוא פתוח לפרשנויות שונות היום. מתי מת - אם לא מת לא כאחד ממורדי קורח ועדתו, לא עם מתי המדבר אחרי אסון המרגלים - "כִּֽי בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת" ולא בחטא המונים? אם לפני הצמתים האפוקליפטיים האלה מת, אפשר הוא מקושש העצים שחטא, הוא לבדו, באחת השבתות הראשונות לצאת ישראל ממצרים, בעצם כבר בשנייה על-פי רש"י ממקורות המדרש, "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש: בגנותן של ישראל דיבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשנייה בא זה וחללה", ומי שנאמר עליו (במדבר ט"ו,ל"ו) "וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כָּל-הָעֵדָ֗ה אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת" ושמו לא פורש כי אפילו צלו היה פחד - היה צלפחד, ואמנם כך סבר רבי עקיבא, "תנו רבנן: 'מקושש' זה צלפחד, וכן הוא אומר "וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת" (במדבר ט"ו,ל"ב) ולהלן הוא אומר "אָבִינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒", מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא" ( שבת צ"ו, ב').
רבי יהודה בן בתירא, באותה מובאה, חולק עליו ואף מזהירו כי הוא עתיד ליתן את הדין על פרשנותו זו לפי שמאין לה סימוכין במקרא היא משולה כהוצאת דיבה (שם). קרובה פרשנותו של הרמב"ן "שאינו במתי המגפות אבל במדבר מת על מטתו", ואו אז 'בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת' משמע במיתה 'טבעית' שבאה על כל אדם בעטיו של נחש שנתקלל בגן עדן. גם מסברה, אף על-פי 'שאין משיבין על הדרש', לא נראה זיהויו של צלפחד כמקושש כסברה קרובה. למה תתלינה הבנות החכמות את העתירה באב שמת ונרגם בעוון השולל ממנו כעבריין מורשע על-ידי האלוהים עצמו נחלה בארץ? בין כך ובין כך אין הדעת נותנת שבנות צלפחד היו נשארות פנויות מאיש ארבעים שנה במדבר, ואין לנו אלא שבאו לעתור בשעה שירושת הארץ הייתה קרובה, והמצב המשפטי הידוע היה כזה שהן למעשה, לא רק כבנות, כנשים, אלא כמחוסרות ירושת הארץ שהייתה שונה מכל הירושות שבעולם ונגעה לרבים דרשו בירור. במה הייתה ירושת הארץ שונה מכל הירושות המוכרות?
"בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ", בשערי ארץ כנען, נערך בישראל מפקד. נמנו בו "שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וָאָ֑לֶף שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים" פקודים ו"לָאֵ֗לֶּה", נאמר, "תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת". אם כן לבאי הארץ העומדים בערבות מואב עד שיעברו את הירדן, נחלקה הארץ. אך מיד בהמשכו של הפסוק הזה נאמר, " אַךְ בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת-הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ", משמע לאבות - ליוצאי מצרים להם הובטחה הארץ, להם ניתנה מורשה - נחלקה הארץ, והם שהורישו את חלקם במותם לבניהם הבאים אחריהם לנחלת אבותם (במדבר כ"ו, פסוקים נ"א-נ"ה). סתירה זאת אינה בתחום המופשט. רכושו של אדם בארץ שנחלקה על-פי יוצאי מצרים אינה דומה לרכושו על-פי חלוקה לבאי הארץ. לשם איור, אם שמעון, יוצא מצרים זכה בחלקה אחת, והוריש אותה במותו - שני שלישים כמשפט לבכורו ושליש לבנו השני, ובניו אלה נכנסו לארץ, היה חלקו של האחד פי שניים מחלקו של השני. אבל אם לבאים נחלקה הארץ שווה בשווה, 'בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת', זכו שני הבנים כל אחד בחלק שלם שלו. סתירה זו טעונה הייתה יישוב מידי, ואכן נתיישבה בתקנה יחידאית שקיימה את שני הפסוקים כאחד, גם 'לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ' וגם 'לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ', ואמרו, "משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם שכל נחלות שבעולם חיים יורשין מתים ולא מתים יורשין חיים". (ירושלמי, בבא בתרא פרק ח'), וכן חוזר ומבהיר רש"י " שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד?... שנאמר לאלה תחלק הארץ, (לעומדים בערבות מואב, הם יורשים כל אחד חלקו) ... חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו (כיורשי הסב ואחריו האב, אבותיהם) הכל בשווה. וזהו שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו".
נחלת ארץ ישראל המשונה מכל הנחלות הזאת, העמידה שאלות מורכבות שאי-אפשר היה להן בלא יישוב. בנות צלפחד העמידו את השאלה לא רק לשמן אלא בכלל. אומנם אבי אביהן, חפר, מיוצאי מצרים שירש את חלקו הווירטואלי בארץ והוריש אותו לצלפחד בנו שמת בטרם ייכנס לארץ, היה זוכה לקבל חמש חלקות של בנות צלפחד הבאות לארץ אילו בנות היו יורשות. עכשיו שאינן יורשות לא היה חפר מקבל דבר, ולא יכול היה להוריש לצלפחד דבר וקיום ההבטחה האלוהית "לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ", הייתה הופכת לריקה מתוכן, לתלושה למפרע. העתירה שהוגשה לא הייתה פרסונלית אם כי כך הוצגה, כי על כן כל אדם ואדם שלא היה יכול לרשת כאחד מבאי הארץ, אם מפני שהיה מתחת לגיל עשרים, אם מפני שהיה מן המתאוננים ששרדו את המגפה אבל לא הורשו לרשת, ואבותיהם ואבות אבותיהם יוצאי מצרים שהיו צדיקים וירשו מתוקף התקנה השונה מכל התקנות שהמתים יורשים את החיים, לא היה להם ממי לרשת, והבטחת "לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ", הייתה הופכת לגביהם כהבטחת שווא שאי-אפשר לקיימה.
זה היה משפטן של בנות צלפחד, ומפני שמשפטן איים לקרא תיגר על תקנה אלוהית, חלוקת הארץ גם ליוצאי מצרים וגם לעומדים בערבות מואב, "וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י ה' ", ואמנם על השאלה הנראית פרסונאלית אבל לאמת הייתה כללית אמר ה ' " כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּבְרֹת֒...", שאלה ששאלו היא שאלת אמת, או בתרגום אונקלוס "כן-יאות", שאלה נאה וראויה, וטוב ונכון ששאלו.
להלכה ואכן גם למעשה הביאה העתירה של בנות צלפחד לשינוי מהותי במעמד האישה. "וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר, אִ֣ישׁ כִּֽי יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת נַחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ" (במדבר כ"ז, ח'). השינוי המחדש לא הבטיח שוויון. זכות הבת לרשת נשארה מותנית. אם היו בנים לאביה, לא ירשה, לא היו, ירשה. עם זאת, בחברה בה השבטיות הייתה קשורה לבעלות על נכסים, היה בשינוי הזה ממד מהפכני. ככל מהפכה, לא הכל קידמו את השינוי המבורך בברכה. ראשי האבות של שבט מנשה עתרו מיד אחר פסיקת 'וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת נַחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ', וטענו, "...אדֹנִי֙ צֻוָּ֣ה בַֽה' לָתֵ֗ת אֶֽת-נַחֲלַ֛ת צְלָפְחָ֥ד אָחִ֖ינוּ לִבְנֹתָֽיו. וְ֠הָיוּ לְאֶחָ֞ד מִבְּנֵ֨י שִׁבְטֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ לְנָשִׁים֒ וְנִגְרְעָ֤ה נַחֲלָתָן֙ מִנַּחֲלַ֣ת אֲבֹתֵ֔ינוּ וְנוֹסַ֕ף עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִגֹּרַ֥ל נַחֲלָתֵ֖נוּ יִגָּרֵֽעַ. וְאִם-יִהְיֶ֣ה הַיֹּבֵל֘ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנֽוֹסְפָה֙ נַחֲלָתָ֔ן עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִֽנַּחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתֵ֔ינוּ יִגָּרַ֖ע נַחֲלָתָֽן" (במדבר ל"ו, ב'-ד'). הייתה לחרדה שלהם על מה לסמוך. ירושה דאורייתא, אינה חוזרת ביובל. ולכן, 'וְאִם יִהְיֶ֣ה הַיֹּבֵל֘', כלומר אפילו אם יהיה יובל, הירושה תישאר בנחלתם של בני כל שבט שנשאו את בנות צלפחד לנשים, ושבט מנשה שאבותיהן, יקפח נחלות אלה לעולם ומיניה וביה גם בכאן תקנת "לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ" עלולה להתאיין! הם עתרו נגד הפסיקה של הקדוש ברוך הוא עצמו, אולם שוב, כבעתירת בנות צלפחד, אומר האלוקים מפי משה, " כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי-יוֹסֵ֖ף דֹּבְרִֽים" ( שם,ה'), כנים דבריהם, מהימנים, ראויים, צודקים.
ועל כן, למנוע החשש המוצדק הזה בעת ההתנחלות הקרובה, נפסקת הלכה אד הוק, עד אחרי ההתנחלות, "זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה ה' לִבְנ֤וֹת צְלָפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר, לַטּ֥וֹב בְּעֵינֵיהֶ֖ם תִּהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים, וְלֹֽא-תִסֹּ֤ב נַחֲלָה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִמַּטֶּ֖ה אֶל-מַטֶּ֑ה..." (שם, ו'-ז'). הפסיקה, לשעתה, "לא לדורות" (כתר יונתן, שם) (אם כי צריכים היו לאשר אותה מחדש בחלוקת הארץ ממש בבית דינו של יהושוע- "וַתִּקְרַ֡בְנָה לִפְנֵי֩ אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְלִפְנֵ֣י׀ יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֗וּן וְלִפְנֵ֤י הַנְּשִׂיאִים֙ לֵאמֹ֔ר יְקֹוָק֙ צִוָּ֣ה אֶת-מֹשֶׁ֔ה לָֽתֶת-לָ֥נוּ נַחֲלָ֖ה בְּת֣וֹךְ אַחֵ֑ינוּ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֜ם אֶל-פִּ֤י יְקֹוָק֙ נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אֲבִיהֶֽן" (יהושוע י"ז,ד'),) הרגיעה את ראשי מטה אפרים, ובנות צלפחד קיבלוה וצייתו לה "... כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת מֹשֶׁ֑ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנ֥וֹת צְלָפְחָֽד וַתִּהְיֶ֜ינָה מַחְלָ֣ה, תִרְצָ֗ה, וְחָגְלָ֧ה, וּמִלְכָּ֛ה וְנֹעָ֖ה בְּנ֥וֹת צְלָפְחָ֑ד, לִבְנֵ֥י דֹדֵיהֶ֖ן לְנָשִֽׁים" (שם, י',י"א).
הכנות יצאה מן המאבקים המשפטיים האלה וידה על העליונה. הרבה פנים לסיפור המקראי הנדון, פן משפטי, היסטורי, חברתי, מעמדי. המאיר מכולם הוא הפן של היענות הקדוש ברוך הוא נותן התורה לעתירה מפני שהייתה כנה, מפני שהייתה מהימנה, מפני שהייתה צודקת. אכן, כדברי השיר בתהלים פ"ה, י"ב, "אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח - וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף", יש היענות למעלה לתביעת אמת למטה. אומנם יש אומרים כי מה שהשיב הקדוש ברוך הוא לבנות צלפחד שהן יורשות, ומה שהשיב לראשי שבט מנשה שלא תיסוב נחלה, מונח היה מקדם בבית גנזיו של נותן התורה, וירד מפני שהגיעה שעתם של הדברים הגנוזים להתגלות. אך הרוח הנושבת מן הכתוב, שונה. הרוח הנושבת היא שהאלוהים משמיו, בכבודו ובעצמו, עושה צדק עם הצדק, והכנות בארץ יש בכוחה להעיר ולפגוש כנות בשמים, ו 'כֵּ֛ן', האמת, היא גשר גדול בין האדם לבין בוראו וקונו. אשרי בנות צלפחד שהעשירו אותנו במפגש מרחיב הלב הזה.
