המנורה השבויה של בית המקדש, מראה מרעיד לבבות. תמונה זו נותרה חקוקה בזיכרון, ולאורך דורות רדפה את היהודים בכל מקום. להנחיל מדור לדור את הימים המרים של חורבן הבית, של היום שבו נלקחה המנורה בשבי. תמונה שוברת לב, קשה היה לשכוח אותה.
בספרי ההיסטוריה בלט אותו תבליט רומי, שסיפר את סיפור שביה של המנורה. בעיניים כלות ראינו את התמונה שוברת הלב: התבליט בקיר הדרומי של שער טיטוס הנציח את תהלוכת הניצחון המפוארת, תהלוכה שקיימו הרומים לציון דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים. בתמונה רואים את המנורה המושפלת, צופים בכאב בחיילי יהודה השבויים נושאים את מנורת בית במקדש שנבזזה. החורבן
והדמעות והלבבות הנשברים חוצים דורות ומגיעים אלינו.
כתב על כך יוספוס פלוויוס:
"אלה בורחים ואלה הולכים בשבי, וגם דמות חומות מתנשאות למרום הנבקעות במכונות-מלחמה, ומצודות נשגבות נלכדות, וערים מלאות-אדם מקפות חומות חזקות, אשר עלו הרומאים למרומיהן, ומראה הצבא הנשפך כנחל אל העיר מבית לחומה ועושה מטבח מעברים, ודמות החלשים הנושאים את ידיהם לבקש רחמים, ובית-המקדש הבוער באש...".
וכך תיאר יוספוס פלוויוס את הכּלים, שהרומאים שודדים ולוקחים כביזה:
"מכל השלל נפלאו ביותר הכלים, אשר לקחו בבית-המקדש בירושלים: שֻלחן-הזהב, אשר היה משקלו הרבה כּכּרים, והמנורה העשויה גם היא זהב טהוֹר. ואמנם שונָה הייתה מלאכת המנורה הזאת מדֶרך כל המנורות אשר בידינו. כי מן הבסיס התרומם הגזע (העמוד, הירך) בתוך, וממנו נטשו ענפים דקים, אשר דמו בצורתם לקלשון שלש-השנים....בראש כל קנה מלמעלה נר-נחֹשת. ומספר הקנים היה שבעה...לכבוד שבעת ימי השבוע אשר ליהודים".
התבליט הנורא של מנורת שבעת הקנים היה לסמל החורבן, וקשה היה לזכור את כאב השֶׁבי שקָרַן ממנה. קשה היה לעכֵּל את מראוֹת התבליט, את השבויים מיהודה קשורים בשלשְלאות, מוכּים, מושפּלים, נושאים על שכמָם את כְּלי המקדש.
המנורה השבויה לא נשכחה. בספרי ההיסטוריה, באנציקלופדיות - כל ילדותנו זכרנו אותה. חלמנו כילדים לראות אותה שבה אלינו בתהלוכת ניצחון, חלמנו כילדים שנקרב אליה ונכתוב ממרחק ימים לחיילים השבויים מימי קדם, ששבה תפארת המקדש אלינו.
את החלום הזה הגשימו באופן סמלי בבית הכנסת הגדול של העיר חיפה. בשנת 1955 הכריזה עיריית חיפה על תחרות להכנת תבליט לבית הכנסת, ובתחרות זכה אמן בשם
ישראל רובינשטיין. בתבליט שלו צייר האמן תהלוכת ניצחון של בני ישראל השבים לארץ ישראל מן הגולה הדוויה. הציור ביטא את החלום הנכסף שלנו: החיילים של ימינו נושאים בקומה זקופה את מנורת המקדש על כתפיהם, והלב מתרחב: זו אותה מנורת מקדש, אותה מנורה שבויה, והיא שבה. המנורה שנבזזה שבה אלינו ולפני הצועדים רוכב אליהו הנביא, וכולנו יודעים מדוע: אליהו הנביא התגורר באזור הכרמל, והנה הוא שב במרכבת אש.
אני מצרף לרשימה זו את שני התבליטים.
בספר שיריי החדש שיצא לאור בימים אלה - אני מביא את השיר שלי על "המנורה השבויה":
פרקי קודש: המנורה השבויה מִקְדָּשֵׁנוּ שׁוֹמֵם... הֵיכָלֵנוּ חָרֵב./ שִׁיר תְּהִלָּתֵנוּ נשְתַּתֵּק... אוֹר מְנוֹרָתֵנוּ דָּעַךְ
וַאֲרוֹֹן הַבּרִית נִשְׁבָּה./ (חזון עזרא, פרק ח', כ'-כ"ב - ספרים חיצוניים)
כבה גופה, כבה לבנו הַמְּנוֹרָה נוּגָה. הַמְּנוֹרָה נָגְעָה
בַּיִּסּוּרִים. שְׂרִידִים בְּפָנֶיהָ. הַבְּזִיכִים
נֶאֱפָרִים. מְדַמְדְּמִים בְּזִכְרוֹנָהּ פִּיחַ,
פְּאֵר וּמְלוּכָה. מְִתַיַפַּחַת הָאֵם, וְרוּחָהּ.
יְתוֹמִים הַשְּׁמָנִים בְּשִׁבְעַת הַקָּנִים.
בּוֹכָה כְּבוּיָה, בּוֹכִים הַבָּנִים.
נֶהֶפְכוּ צִירֶיהָ וְנָפְלָה. מְנוֹרָה בְּעֵין
הַסַּעַר וְאָפְלָה. הָעִוָּרוֹן נִגָּר שָׁחוּט.
בָּכוּת. עֵינֵי הַקָּנִים דִּמְעָם לֹא
מָחוּ. הָאֵפֶר כִּסָּה וְדָמִים.
הוֹבִילוּהָ בְּשַׁיֶּרֶת קָלוֹן, אֲבוּקָה
שְׂרוּפָה כִּבּוּ בְּגוּפָהּ. הַפַּךְ נִשְׁפַּךְ. מִכֹּחוֹ
חָשַׁךְ. כְּעִוֵּר. זֶה הַזְּמָן. בַּחֲבָלִים נִשְׁבָּה.
קַמְתִּי אִתָּם. בָּאַפִּרְיוֹן לְשֵׂאתָהּ. סִפִּים
וְרִצְפָּה. וְנֻגְּעָה הַנוּגָה. נִדְרַשׁ דָּמָהּ.
בַּחוּצוֹת נִרְמַס שְׁמָהּ. נִרְצַעַת עֵירֻמָּה.
מַר דָּוָה. אוֹר הָעוֹלָם לְדֵרָאוֹן כָּבָה.
רֵיקִים הַשָּׁמַיִם כִּי יָבְשָׁה עֵינָהּ. דָּהֲתָה
שֶׁמֶשׁ, חָפְרָה לְבָנָה. אֲלֻמּוֹת אוֹרָהּ בַּבּוֹר.
וּבָאתִי, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי. חֶלְבָּהּ בִּי נִגָּר,
עֵינַי חוֹלוֹת. יָמֶיהָ לְחַלּוֹת. בִּנְכֹאת
וָלֹאט. הַנֶצַח זַךְ וזוֹכֵר. לַמְּנַצַּחַת. לֹא
תָּמוּת כִּי נִחְיֶה. מִבְּזִיכֶיהָ נְסַפֵּר.
לכאוב עיניה כשאנו עיוורים מְנוֹרָה בַּמִּסְתּוֹר, שְׁבוּיָה וַחֲפוּיָה אוּדִים
וְחֶרְפָּה. עֵדוּת נֶעֱלָפָה. כֹּה נִכְסַפְתִּי
רוֹטֵט. לָתֵת רֹאשִׁי מִתְמוֹטֵט עַל כְּתֵפָהּ.
עַל זֹאת תִּבְכֶּה נֶעֱלָבָה. בַּמִּסְתָּרִים.
בָּנֶיהָ מִגְּבוּלָם. נֶעֱקָרִים תַּמְרוּרִים. מֵאֲנָה
לְהִנָּחֵם. אָבְלוּ חַיֶיהָ לְלֹא יְפִי פְּנֵיהֶם.
עֵינֵיהֶם אֲדֻמּוֹת בְּהַסְתִּירָם בְּכַף
דְּווּיָה. לְבַל יִרְאוּהָ בְְּבִִכְיָהּ. וְלָהּ.
אִמִּי מְנוֹרָתִי, בַּת יְהוּדָה הַשְּׁבוּיָה.
מֵחֶבְלָהּ קַמְתִּי. מִכְּנַף כַּפֹּרֶת הַנִּשְׂרֶפֶת,
גֵּוָהּ לְרַפֵּא בִּגְלוּפוֹת הָאֵפֶר. מִפְּתִילֶיהָ
רוֹשֵׁם נִשְׁמָתָהּ, אֲגַל מְגִלַּת הַפְּלִיטָה.
דּוֹר עַל דּוֹר. הִתְיַפְּחוּ נִשְׁבָּרִים, וְהֵם
עִוְרִים. לֹא רָאוּהָ בְּלֶכְתָּהּ מְפֻיַּחַת
חֲפוּיָה. עֵת נְשָׂאוּהָ בִּבְלוֹאִים בְּשִׁבְיָהּ.
עִוְרִים הָיִינוּ בִּיקוּם חֲסַר תְּקוּמָה. עָשָׁן
וְהֶסְתֵּר פָּנִים וְאֵימָה. סִיּוּטִים מֵחֲלוֹם
בִּעוּתִים. מְנוֹרָה בֵּיתָהּ נֶחֱרַב. דּוֹרוֹת
שְׁבוּיִים וְקֶרַח בְּלֵילָם וְיוֹמָם שָׁרָב.
פֶּלֶא בְּרִיאָה מַשְׁמִים. מִשַּׁחַר זָב נִפְלֵאנוּ
יְתוֹמִים. לְקוֹמֵם הֲוָיָה. גְּוִיָּה. קְלָף שִׁירָה
לְמוֹרָה מְאִירָה. לַמְּנוֹרָה. אֵיכָה נִדְּחָה
בָּדָד יָשְׁבָה. חָרוּת נִכְתָּב לוּחַ גֵּוָהּ.
יָדֵינוּ שְׁבוּעָה. מְמַלְּלִים תְּהִלִּים שָׁבִים
מִשֶּׁבִי. בַּלֵּב הִיא. מִנָּגְהָהּ. מִבְּזִיכִים
נִבְזָזִים. מִשִּׁבְעַת קָנֶיהָ דְּווּיִים.
נִשְׁתֶה נִנְשֹׁם נְצָחִים. שֶׁמֶן חַיִּים.
מקדש לבבות זוהר
