בהחלטה שניתנה על ידי ביהמ"ש העליון בנין גדר ההפרדה סביב לעיר אלפי מנשה, הכשיר ביהמ"ש העליון - מבלי שהיה הדבר נחוץ לשם מתן החלטה - את הדרך לפינוי שטחי איו"ש ולהפליית אלו הגרים מצידו המזרחי של "הקו הירוק" אל מול אלה הגרים במערבו. מי ביקש זאת מכם, שופטי בג"צ, לרמוס ארצי וחבריי. כמו כן, בניגוד לעמדתו שלא להתערב בהחלטות מדיניות וצבאיות - התערב ביהמ"ש והורה למדינה לשנות את תוואי הגדר עליו החליטה לאחר התיעצות עם מומחים צבאיים.
ביהמ"ש בהחלטתו מצטט חזור וצטט מתוך החלטתו אשר הכשירה את עקירת ההתיישבות היהודית בגוש קטיף תוך החלת האמור שם - על אדמות יהודה ושומרון. בין היתר קובע ביהמ"ש: "כמובן, היקפה של זכות האדם של הישראלי המתגורר באזור ומידת ההגנה עליה שונה היא מזכות האדם של הישראלי המתגורר בישראל. ביסוד הבחנה זו עומדת העובדה כי האזור אינו חלק ממדינת ישראל". הנצחת האפליה שבין ה"מתנחלים" ובין יתר עם ישראל מאותתת קבל עם ועולם שביהמ"ש העליון לא יעמוד על רגליו האחוריות כדי לשמור על זכויות האדם של מתנחלים. כך שומנה הדלת החד-כיוונית והמפלה לגירוש יהודים.
פסיקה רחבה של בימ"ש העליון, בעניין הפקעת אדמות, גירוש מחבלים, אטימת בתי מחבלים וכיוצ"ב, מגלה שהיקף זכות האדם של הערבי המתגורר באיזור זוכה לדגש יתר ולשמירה יתירה מצד בג"צ. גם בהחלטתו הנוכחית, מדגיש ומבליט ביהמ"ש את זכויותיהם של הערבים המתגוררים באיו"ש.
בפסקאות ארוכות מתמודד ביהמ"ש עם הטענה מדוע בסמכותו של מפקד האיזור להגן על חייהם של יהודים. התפתלויותיו של ביהמ"ש בנבכי סעיפי אמנות האג וז'נבה ותקדימים משפטיים של בג"צ וביה"ד הבינלאומי בהאג - מיותרות לחלוטין ומזיקות. על ביהמ"ש היהודי הגבוה בישראל היה לקבוע באופן לקוני וחד משמעי שמפקד האיזור היהודי חייב להגן על כל יהודי באשר הוא יהודי. כשם שמדינת ישראל היהודית מחויבת להגן על אזרחיה ועל יהודים בכל מקום בו יהיו - ולשם כך הרי הוקמה!
ההחלטה להקים את הגדר דווקא בתוואי שהובא לביהמ"ש, ניתנה לאחר שממשלת ישראל החליטה על הקמת הגדר ואף הושיבה צוות יועצים שיחזור ויבחן את תוואי הגדר נוכח החלטת בג"צ בפרשת בית פוריק (גם שם התערב ביהמ"ש בהחלטת הממשלה). מדובר בהחלטה מדינית-ביטחונית קלאסית. החלטה הדורשת מיומנות צבאית וידע גיאוגרפי, החלטה המערבת שיקולים של מדיניות וביטחון. והנה, למרות מדיניותו המוצהרת של בג"צ - השים הוא עצמו במקומה של הממשלה ושל מומחיה וביטל את דעתם מפני דעתו. ביהמ"ש קובע הפעם כי: "שיקולי ביטחון" או "צורך צבאי" אינן מילות קסם. (אגב, לא רק הפעם קובע כך ביהמ"ש. בהחלטתו מאזכר ביהמ"ש עתירות קודמות בהם פסק כך. עתירות שהוגשו כולן ע"י ערבים).
בפסק דינו מקדיש ביהמ"ש פסקאות ארוכות כדי לשכנע את עצמו עד כמה קרובה דעתו לדעת ביה"ד הבינלאומי בהאג. עד כמה הבסיס המשפטי של בג"צ הישראלי וביה"ד הבינלאומי בהאג - דומה. ועם זאת, בפלפול יהודי טיפוסי, חרף הדמיון בביסוס המשפטי הגיעו השניים לתוצאה שונה בשל הפער העובדתי שעמד בפני שני הפורמים.
לו הייתי בג"צ לא הייתי מתרפס בפני הפריץ מהאג. הייתי מצהיר על המחלוקת התהומית שבין שני הפורומים, זה המתקיים הארץ ישראל כמי שנועד להגן על הבית הלאומי של היהודים, וזה המצוי בהאג שבטחון היהודים מעניין אותו כקליפת השום. כפי שחתם השופט חשין את פסקו: "צר לי, אך החלטתו של בית הדין הבינלאומי אין בכוחה להאיר את דרכי. אורה דל מכדי שאדריך עצמי על-פיה לעשות משפט אמת וצדק בדרכו של שופט כפי שלמדתי ממי שקדמו לי ובבית אבי".
לטעמי, גם אורה של פסיקת בג"צ אינו מזהיר.