אצלנו ב... אמרו שמי שגונב פרוסת לחם הוא גנב, אולם מי ש"לוקח" מיליונים הוא מיליונר. הדברים אמורים כלפי חוק מימון המפלגות. אין שום שימת לב לשחיתויות ה"קטנות". יש כנראה מאות או אפילו אלפי פעילים שמקבלים הרבה כסף, עבור שירותים פוליטיים. מי שחושב שכל "קבלני הקולות" עושים זאת לשם שמיים, הוא תמים או לא מכיר את החיים הפוליטיים שלנו.
קניית קולות מתחילה מהרשמת חברים למפלגות. לא אחת התברר שרשימות אלה הגיעו, בצובר. מי שילם את דמי ההרשמה? ומה מקור הכספים? מדוע זה לא חשוב. האם חוק המפלגות מתיר זאת? ואתם לא רוצים לומר לי, שהרושם שילם זאת מכיסו. ואם הוא עשה זאת מתרומות, האם זה מותר? ואני לא מדבר על מרכזי המפלגות. מדובר על מנהיגים בפוטנציה בלבד. בינתיים הם רוצים להיות.
ומה עם פעילות המרכז? מי משכנע את החברים עבור מי מצביעים? לזה קוראים "ראשי המטות", מספר כתב מעריב (22.5.05). הם מקבלים מאחד המועמדים כסף כל חודש, ובתמורה מספקים לו קולות. היום הם מקבלים כמה מאות דולרים מכל מועמד.
תשלום להשגת קולות הוא לא מכירת השלטון בכסף? ומדובר לא רק על מועמדים למשרות. המרכז שולט (כביכול) על עמדות המפלגה, וזה כולל נושאים מגוונים. ובל נשכח את התקנון שעוזר, או מפריע, לקבל החלטה זו או אחרת.
המינויים הפוליטיים הם הצעד הבא, ואנו לא מדברים על המתאמים לעבודה זו אלא על משרות שניתנו תמורת שירותים פוליטיים. לעיתים על חשבון העבודה (או המעביד שהוא גוף ציבורי). למשל, מי שפוקד חברים למפלגה בזמן העבודה. כאן קורה שקונים את השלטון מכספי הציבור. כבר אי אפשר לטעון שזה נעשה מכספים פרטיים, או מתרומות.
השלב הבא הוא השחתת השלטון, גרידא. מדובר על תופעות של שוחד. בשלב ראשון על תרומות, עבור זכייה, במכרז (שמן) מהמדינה, או חוזה מכניס, העדפות שונות וכהנה. דברים כאלה מתחילים בתרומות למטרות חשובות (ומה דרוש לפוליטיקאים יותר ממפלגה) וממשיך להגיע לכיסים פרטיים.
מכאן אנו עוברים לפרשיה נוספת. עד כמה שנראה, יש פה די הרבה כלכלה שחורה. הרבה כסף עובר מיד ליד, ללא כל רישום כחוק. עוסקים בזאת אנשים שיש להם פעילויות נוספות שמונעות מהם לרשום מה הם עשו בתחום הפוליטי. וככל הנראה, לא סביר להניח שכל זה הוא לשם שמיים.
איך נאמר: עבירה גוררת עבירה.
הרצון להיבחר הוא חידה. בואו נסכים שיש כאלה שרואים בזאת שליחות. אבל קשה להניח שזה כולם. זוהי עבודה לא קלה, אם רוצים לעשותה נכון. אם נוסיף לזאת את אי הנוחיות האישית, שנובעת מהחשיפה לציבור של החיים הפרטיים זה עוד יותר קשה. ואם חושבים על הכבוד - אם רק היינו מסתכלים על מה שאומרים וכותבים עליהם, עוד יותר קשה להבין. וכל זה עוד פחות מובן אם אנו חושבים על כך שיש מועמדים שהגיעו לפת לחם עקב המחיר ששילמו מכיסם. הייתי ממליץ שייערך מחקר רציני בנושא: מי רוצה להיבחר ולמה. (כדאי למנוע כניסת פוליטיקאים לצוות המחקר).
אגב, מימון עצמי של המועמדים הוא לא דמוקרטי, בעיקרון. זה מונע את הסיכויים של אנשים, חלשים כלכלית, את האפשרות להיבחר. מה אנחנו רוצים, שרק מיליונרים ייבחרו? האם מתקבל על דעתכם שלא יוכל להיות ראש ממשלה שאין לו יכולת ללוות כמה מיליוני דולרים בשביל קמפיין? (וכנראה שטענה זו שיחררה אותו ואת בנו מלנוח). מומלץ לאסור זאת בחוק, או לקבוע תקרה נמוכה.
חוק מימון המפלגות הוא יצירת מופת. לא ברור איזה הוצאות בדיוק התקציב אמור לכסות. למשל, האם מותר, בהקצבה ממשלתית, להזמין אורחים לבתי מלון? מי אמור לבדוק את היעילות שבהוצאה זו או אחרת. אל תשכחו שזה חלק מהתקציב. הדבר מוזר - במקרה של אי ניצול ההקצבה ליעדה המקורי, (אולי הסברה, כנסים וכו') הכסף אינו חוזר למדינה. האם אתם מכירים עוד סעיפי הוצאות כאלה?
צריך לעשות בדחיפות שני דברים: ראשית, לצמצם את ההוצאות לפעילות מפלגתית, כולל להקטין את ההקצבה הממלכתית. שנית, צריך לאכוף את החוק. יש להבהיר שכל קבלת תרומה צריכה להירשם לפי החוק. וכנ"'ל ההוצאות. ומי שלא מסוגל לכך, ייתן את הדין.
