היום ברור ללא כל ספק כי סופת ההוריקן קתרינה חשפה כשלים מערכתיים שיטתיים בהערכות סיכוני אסונות בארה"ב, וכך גם בתכנון לשעת חירום ובניהול הפעולות. במקרה של ריטה היה המצב טוב יותר, אך גם העתקתם של מיליוני אנשים מבתיהם לא הייתה מונעת אסונות תשתית ומתקני נפט לו לא נחלשה ריטה משמעותית בשעות האחרונות לפני שפגעה בקרקע.
מהניסיון של קתרינה ברור כי אין לסמוך על סיוע פדרלי, מדינתי או מקומי לאסון טבע או להתקפת טרור בהיקף גדול לפחות למשך חמישה ימים, וכי אנשים שחיו באזור הפגוע חייבים לשנות מקום מגורים ל-9-6 חודשים.
העצה היא שאדם, קרוביו וחבריו ייצרו תוכניות חירום משלהם במקרה של אסון כזה.
הלקחים של קתרינה וריטה יהיו הרבה יותר מרחיקי לכת ויכריחו שינוי מחשבתי בדרך בה מתייחסים לניהול סיכונים ותכנון לשעת חירום כדיסציפלינות בתוך ממשלה, השוק העסקי, ועל-ידי אינדיבידואלים.
ברור למדי כי למקבלי החלטות בכל הרמות לא היה מושג על מהות והיקף הסיכונים, או על מה יש לעשות כאשר הסבירות גדלה במהירות והפכה לוודאות. הם הופעתו על-ידי סיכון ידוע היטב וצפוי, וגרוע מכך: לא העריכו כלל מה יש לעשות ברגע שהסיכון הפך לבעיה. כמו כל הדברים האחרים, הפסיכולוגיה של סיכון בקבלת החלטות בממשלה חייבת לעבור בדיקה מעמיקה.
קתרינה גם תאלץ חשיבה מחדש על הראייה הכוללת של סיכון ופירוקו למרכיביו. אם יש אירוע המוכיח את החשיבות של התייחסות לסיכון כשלם, הרי זו קתרינה. אנשים שונים ראו סיכונים אסטרטגיים, תפעוליים ופיננסיים באופן פרטני ובלי קשר ביניהם, בעוד בפועל הם היו צמודים וקשורים ביניהם באופן עמוק, והגבירו אחד את האחר.
יש לשאול איך היו מתקבלות החלטות לו הסיכון היה נראה באור זה.
הלקחים עבור עסקים הינם ברורים - התחילו לחשוב על ניהול סיכונים ארגוניים ושליטה עליהם - עכשיו.
אי אפשר לשנות את העבר, אך ניהול סיכונים אינו עוסק בהחלטות עתידיות, אלא על העתיד של החלטות קיימות.
יש לקוות שהלקחים של קתרינה יילמדו וינותחו, והחלטות שיתקבלו בעתיד יהיו טובות יותר. בטיפול המקדים בהוריקן ריטה כבר ניתן לראות יישום לקחים מקתרינה ויש לשבח את רמות השלטון השונות בארה"ב על כך, אך בהתחשב בכך שסיכונים אינם רק נחלתן של סופות הוריקן וטורנדו, יש ללמוד מכך לקח עמוק ורחב יותר.
