זר יתקשה להבין זאת, אבל מי שנכח בגני התערוכה ערב הכרעת מרכז הליכוד על הקדמת הפריימריז ראה בבירור את ההבדלים בין מחנה שרון לבין מחנה נתניהו ולנדאו. מול כל אחד מתומכי שרון היה אחד שתמך בעמדת נתניהו ולנדאו. מול ח"כ גבריאלי ומשפחתה התומכים בשרון התייצבו ח"כ גדעון סער ועוד אנשים ישרי דרך שתמכו בהקדמת הפריימריז.
מול שלומי עוז ודומיו התייצבו זאב ז'בוטינסקי, משה ארנס וחבריו. מול ח"כ רוחמה אברהם המזהה היטב באיזה צד מרוח הלחם נעמד ח"כ יולי אדלשטיין. מול כל שמשון דרעי אחד המעוניין לשמור על טובת הנאה כזו או אחרת, היה ח"כ נתן שרנסקי ואחרים שהיו מוכנים לוותר על מישרות. אך בסופו של דבר נמצאו יותר אינדיאנים, כפי שח"כ עומרי שרון מכנה אותם, מאשר אנשי חרות אמיתיים.
המשמעות המיידיות של תוצאות המרכז הנה שהפריימריז בליכוד יתקיימו לכול המאוחר במאי 2006 ולא בפברואר או מרץ כפי שנתניהו ולנדאו חפצו. נתון זה רחוק מלהיות טכני בלבד. במפלגת העבודה יתקיימו פריימריז בהקדם ובשינוי יכינו סידור עבודה מפלגתית. האיחוד הלאומי וישראל ביתנו יצברו תמיכה מבוחרים שמתנגדים למדינה פלשתינית ולוויתורים ללא תמורה, וחושבים שהליכוד איבד את דרכו. ובינתיים, בליכוד ימשיכו להתקוטט במאבקים פרסונאליים ואידיאולוגים. נתניהו לא יעלם מהמפה הפוליטית כי המציאות לא תשתנה. הטרור הפלשתיני ימשיך להכות בנו והערכותיו של נתניהו לגבי ההינתקות יתממשו. אולמרט ימשיך לבצע מחדלים כלכליים, שרק ימחישו את חיוניותו של נתניהו. ובסופו של דבר יהיו בחירות בליכוד ובמדינה. בחירות, שבהם לא ברור באיזה מפלגה שרון ירוץ.
בבחירות הללו, על הליכוד והמדינה לקבוע את דרכה. אם הבוחר מעוניין בהמשך נסיגות ישראליות ללא תמורה, אז עליו לבחור בשרון. אך אם הבוחר מאמין שזכותנו על הארץ הזאת נובע מכוח הזכות ולא רק מזכות הכוח אז עליו לבחור בדרך אחרת. דרך שבה תציג גבולות קבע למדינת ישראל, גבולות המכילים את מרבית הישראלים והשטח שבה הם חיים.
בקרב על מועד הפריימריז ניצח מחנה הג'ובים והקומבינות, אך יש לקוות שבמלחמה על הליכוד והבית ינצחו אנשי החרות והדרך הישרה.
