אהבתי את
רשימתך אודות בנימין נתניהו. אין לי ספק שהמשמיצים יוסיפו להשמיץ והאוהבים לשנוא יוסיפו אותך לרשימתם. עודני זוכר את החודשים האחרונים לכהונתו של נתניהו כראש ממשלה. חצי שנה ללא טרור. הוא ריסן את ערפאת ואילץ את המתאבדים לחיות. התקשורת כמובן אינה חשה בנוח עם עובדה מתמיהה זו ומבכרת להתעלם ממנה.
מסע השינאה, השיסוי וההשמצה הלך והתחזק מהרגע שנבחר להיות ראש ממשלה. לא עבר שבוע מיום היבחרו וההסתדרות השביתה את המשק. ללא סיבה מלבד שינאת עמיר פרץ. עודני זוכר את פיטורי המטפלת והמרק שנשרף. איזו חגיגה לעיתונים. עודני זוכר את הסיפור על העוזרת שהשחיתה את נעליה של אשתו. איך אפשר לשכוח את מודעות "הרצחת וגם ירשת"? וכווולם שכחו שלא עברו שבועיים מיום בחירתו וכבר הופיעו בקיבוצי הצפון באנרים גדולים: "ברק לראשות הממשלה".
גם נאומו של אהוד ברק התובע מביבי להעביר את ראשות הממשלה "לידיים אחראיות יותר", לא נשכח. את הזקנה מפרוזדור בית החולים עוד לא פגש. ואת שערוריית הסיגרים לא שכחתי. שומו שמים: ביבי מעשן סיגרים על חשבון משלם המיסים. איזה מטעמים עשו מהם.
גדול המשתמטים במדינת ישראל, מר אמנון זכרוני, לא חדל להשמיץ, לגדף ולחרף את ראש הממשלה. בטלוויזיה נתנו לו תוכנית מיוחדת.
אבל הוא לא חשש, שהרי מאחוריו עמד אריאל שרון ועל שרון אפשר לסמוך שיתמוך בו כשצריך, לא כן?
אני לא יודע למה הוא נדחף שוב לאותה מישרה כפוית טובה. כל התייעצות שלו בתקופת כהונתו התפרסמה מיד ובעיוותים קלים כדי שלא ייראה טוב. כל ניסיון הידברות שלו שהיה מלווה בהצעה כלשהיא הפך בפי האחרים להבטחה והפרתה. אפילו המשא-ומתן בתוך הקואליציה בדבר מינויו של יועץ משפטי הפך בתקשורת להיות מזימה אפלה שאיילה חסון חשפה.
הנציג הטוב ביותר של ישראל באומות המאוחדות היה בנימין נתניהו. שר האוצר הטוב ביותר נקרא בנימין נתניהו, למרות הרפש ששופכים אלה שרק רפש בפיהם. אגב, שר הפנים הטוב ביותר במדינת ישראל היה אחד בשם אריה דרעי שהמדינה הוציאה כעשרה מיליון שקלים על-מנת להרשיעו על-סמך עדות שקר.
בחודשים האחרונים לממשלתו יצא לי לדבר אודותיו בתוכנית מאזינים למאזינים ומה שסיפרתי אז אשוב ואספר כאן:
בתחילת שנות השבעים הגיעה לארץ משלחת של ראשי הבונדס. שיבעים איש ואישה היו. כולם מנהיגים בקהילותיהם, עשירים מאוד ומסורים בכל לבם ונפשם לישראל.
הבונדס – דהיינו איגרות החוב של ישראל, סייעו למדינה בהקמת תשתיותיה, סלילת כבישים, חיסול המעברות והקמת מחנות ומפעלים ביטחוניים. ישראל חייבת חוב גדול למנהיגים אלו שמכרו את איגרות החוב בקהילותיהם והקדישו לכך מאמצים רבים וזמן יקר.
שני מורי דרך נקראו ללוות את הקבוצה שנסעה בשני אוטובוסים, ואני הייתי אחד ממורי הדרך הללו. היינו איפוא ארבעה ישראלים: שני נהגים ושני מורי דרך.
הטיול שלנו היה בעיקרו מסע בין אולמות כנסים. כי מדי יום נפגשה הקבוצה עם כמה מאנשי הצמרת של מדינת ישראל. זה החל בארוחת בוקר עם שר הביטחון מר משה דיין שנתן לקבוצה הרצאה מקסימה והשיב על שאלותיהם. אחרי-כן באה פגישה עם שר האוצר מר פנחס ספיר. למחרת היום ערכנו ביקור ממושך וארוך במפעל שהשביח טנקים ישנים שניקנו כעודפי צבא באירופה והפכו להיות השריון של ישראל.
עם קבוצה זו ראיתי דברים שאזרח ישראלי אינו מורגל לראות. במחנה חיל האויר נערך עבור הקבוצה מטס של מטוסי פאנטום וניתנה הרצאה מעניינת אודות המטוס המיוחד הזה והשיפורים שישראל תבעה להכניס בו בטרם הגיע לארץ.
בכל ביקור ובכל הרצאה היינו אנחנו, הישראלים, נוכחים ומסייעים לתיירים החשובים בעת הצורך. מסייעים להם למצוא שאלות שישאלו את הנואם ובזמן שישיב יספיקו להצטלם בצידו, מסייעים לתרגם בעת הצורך, ובעיקר היינו מסייעים בכך שלא הסתרנו את גאוותנו על ההישגים.
המפגש החשוב ביותר היה כמובן המפגש עם ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר. היינו צריכים לתאם בקפדנות את שעת בואנו לקריית הממשלה בירושלים, כי נאמר לנו שאם נאחר דקה לא יתנו למפגש להתקיים.
המפגש נערך בשעה שמונה בדיוק. לצורך זה אכלנו בשש ארוחת בוקר בתל אביב ומיד עלינו על האוטובוסים שהביא אותנו למשרד ראש הממשלה ברבע לשמונה. שני מאבטחים עמדו ליד השער. הם תבעו שנמתין באוטובוסים ולא נרד עד שיורו לנו לרדת.
דקה לפני שמונה הורו לנו לרדת. לפני השער עמד אחד המאבטחים, השני הלך לעמוד מאחורי כולנו. המאבטח פתח את השער וביקש שנבוא אחריו ולא נעקוף אותו. נכנסנו בעקבותיו אל הבנין ועלינו לקומה השניה. שם הוביל אותנו לאחד החדרים שבכניסה אליו ניצב שומר נוסף, וזה כיוון אותנו פנימה בזה אחר זה. אחרונים נכנסנו אנחנו, ארבעת הישראלים.
מצאנו עצמנו באולם קטן ששורות של כסאות מסודרים בו פונים אל עבר בימה קטנה ודלת מאחוריה. ארבעת הכסאות הראשונים היו פנויים ועליהם התיישבנו. הדלת נסגרה ואנו המתנו לראש הממשלה.
אחר כחמש דקות נפתחה הדלת, ואותו מאבטח שהוביל אותנו לכאן נכנס וניגש הישר אלי. בלחש אמר לי שלצערו לא מסכימה הגברת מאיר להופיע ולדבר בפני ישראלים ועלינו לצאת. קמנו ויצאנו.
בפרוזדור, אחר שסגר את הדלת, אמר לי המאבטח שהוא מקווה שאיננו כועסים עליו, כי הוא רק ממלא הוראות. אמרתי לו שאיני כועס, אבל הגברת מאיר אינה ראש הממשלה שלי. היא ראש הממשלה של הבונדס. וכי זה נראה לו סביר שראש ממשלה תסרב לדבר אל אזרחי ארצה?
את כל זאת סיפרתי כדי להזכיר שבנימין נתניהו, כראש ממשלה, בא לבקר באופקים. שם נשא דברים בפני הקהל באולם כלשהו וכתום דבריו ירד מהבמה והתיישב לשוחח עם אנשי המקום על מצוקותיהם. סיפרו לו על מפעל שנסגר ומובטלים רבים.
נתניהו קם ממקומו ויצא מהאולם לזמן מה. כשחזר היתה בידו רשימה של שישים מקומות עבודה באופקים. הוא עצמו התקשר עם המפעלים הללו וקיבל מהם את הצעות העבודה.
לא זוכרים? אפילו התקשורת העוינת דיווחה על כך.
אף ראש ממשלה בישראל לא עשה דבר דומה. ראשי הממשלה ה"עממיים" שהיו לנו היו סנובים מנופחים, מרוחקים מעמם ומהאנשים שבחרו בהם. איש מראשי הממשלה האחרים לא היה מעלה על דעתו לטרוח ולמצוא מקומות עבודה למובטלים.
התקשורת שלנו, מר אבנרי, שונאת את מי שמצליח באמת. מי שבכשרונותיו ויכלתו בלבד מצליח ועושה חיל במעשיו הוא סמרטוט אדום לתקשורת שלנו הרגילה לראות עדת חנפים ומלחכי פנכה.
