יאיר לפיד פוחד. פוחד מליכודניקים, ממיקרופונים, מפקידים אטומי מבע, מן העובדה שכעיתונאי הוא יכול לכתוב, אך איננו יכול להזיז דברים כראות עיניו. הוא פוחד מן הבחור שיקח את בתו לראות את סרט או משחק כדורסל, הוא פוחד מן הכוחנות שהובילה למלחמת לבנון.
מאידך, יאיר לפיד לא פוחד מטורי שוטרים לבושים שחור ואטומי מבע, לא פוחד מן הכוחנות של טרנספר יהודים מגוש קטיף ומרכז השומרון, ולחלוטין לא פוחד משהידים מתפוצצים בעיבורה של עיר או טילים הנופלים בעשרותיהם על עיר אחרת.
יאיר לפיד, כמוהו כשכבה החברתית אותה הוא מייצג, אבד את חוש המידה. הוא פוחד מידידים, רק מכיוון שכיפה לראשם, ואוהב אויבים, למרות שפצצה על כליותיהם. הוא פוחד מן הגיל המתקדם, אך לא פוחד מאבדן הנצח של העם היהודי. פוחד ממיקרופונים שכובו, אך לא פוחד ממנהיגים שקנו את כהונתם בממון ובכזב לבוחר.
יותר מכל יאיר לפיד פוחד מן הפחד. הוא איננו שותף לאופטימיות שאומרת כי מצבנו היום טוב אלפי מונים ממצב אבותינו ואימותינו לפתח הארבייט מאכט פריי. שהעשוק בעולי אתיופיה חי פה יותר טוב מאשר בכל מקום בארץ מוצאו. שהקיום היהודי בארץ ישראל הוא מעשה ניסים שקשה להסבירו, אבל מותר וצריך לשמוח ולהשתבח בו. יאיר לפיד פוחד להיות שמח.
ואנו, שאיננו פוחדים, נאחל גם ליאיר לפיד חג שמח ושנה טובה ומתוקה.