את הימים האחרונים עד לגירוש מגוש קטיף, עשיתי בגני טל. באתי לשם טעון במטען ציוני, אידיאולוגי, תורני ופוליטי, אודותיו לימדתי, כתבתי ודיברתי משך כל התקופה. אך זמן לא רב אחר היכרותי עם המקום, זז לאחור חלונן של תורה ואידיאולוגיה, והקדים לפניו את החלון האנושי, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה".
אין צורך לומר "יהודי לא מגרש יהודי", מספיק לומר "אדם לא מגרש אדם". תחושת האימה נוכח העומד לקרות ליישוב הפורח הזה, לקהילה הנפלאה הזו, לאנשים הטובים הללו, הביאה אותי למסקנה, שהוגי רעיון הגירוש, תומכיו ומבצעיו בכל דרג הם פשוט לא בני אדם. גם אם הם אלופים בצה"ל, שרי ממשלה או שופטים בבית המשפט העליון. מי שגוזר על זולתו דבר כזה, עקב איזו מחשבה מדינית, הוא חסר רגש אנוש. לו נטען שגוש קטיף מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, או שלא ניתן להגן עליו מבחינה צבאית, אזי לא היתה ברירה אחרת. אך אם ניתן הדבר, ורק אין רצון לכך אזי לא ניתן לתבוע עוד מאיש לסכן את חייו בעבור שום רעיון, אפילו לא עבור רעיון קיומה של מדינת ישראל, שקמה כדי להגן על עמלם וכבודם של יהודים.
אם אכן קמו ישובי גוש קטיף בחטא, כפי שטוען השמאל, אזי על חטא זה צריכה היתה המדינה לכפר: לפצות את הערבים על הקרקע, לתת להם מים חלופיים, ולתבוע את השארת היישובים על כנם. ואם היו ממאנים, מוצדק היה להמשיך ולהילחם למען זכויות האדם של המתיישבים. לא תיתכן האפליה העצמית הזו, אשר על פיה יכול ערבי לגור בוואדי ערה, ואילו יהודי לא יכול לגור בשפלת עזה.
את הנימוקים הללו של זכויות אדם פשוטות הבאתי בפני פורומים שונים. אולם אישים ומוסדות שהיו אמורים להיות אמונים על זכויות אדם, על ערבות הדדית ועל אמון אזרח במדינתו, השלימו עם הפשע הזה והגנו על ביצועו.
נשיא המדינה, בית המשפט העליון, המכון לדמוקרטיה, פרופסורים לפילוסופיה ולמשפטים - כולם סמכו ידיהם על המעשה. יש מהם שהתרעמו על הדרך בה התקבלו ההחלטות אך המעשה עצמו נראה בעיניהם כשר וישר. קצינים בצבא הקבע, שחרדו למעמדם ולפרנסתם, הסכימו להבטיח אותם במחיר הריסת מפעל חייהם של אחרים.
כל אדם בעל רגש ושכל אמור היה לדעת, שהאנשים בעצם מושלכים למחנות פליטים. הם בחרו להתעלם מכך. פסיכולוגים הזנו את מקצועם כשרתמו אותו לדיכוי חוש הצדק ורגש החמלה, שהיו עלולים לרפות את קשיחותם של המגרשים.
לפני שנים רבות קראתי ספר של פסיכולוג אמריקני: "כיצד להגיד 'לא' מבלי להרגיש אשם". הספר לימד טכניקות, האמורות לעזור לאיש הפשוט להתגונן מפני ניצול והונאה אפשריים, מצד ספקים, נותני שירותים ואחרים. בתוך קריאתו הבנתי שאם אין לקורא עכבות מוסריות, יוכל באותה דרך גם ללמוד "איך להיות מנוול מבלי להרגיש אשם".
מחיר העקירה באחד היישובים הפחות מוכרים פגשנו באקראי, רעייתי ואני, חקלאי אחד. נכנסנו עימו לשיחה ובאנו לביתו. בני משפחתו ארזו דומם את חפצי הבית. האיש הוא בן מושב, שהחל לסייע לאביו במשק כבר מגיל צעיר. הוא יצא לנח"ל, הופנה לגוש קטיף, והחל לגדל בחממה קטנה. משך שנות עמל ארוכות טיפח משק מפואר והפך ליצואן נכבד של אחד ממיני הירק. הוא בנה בית מרווח, והחל להכניס את בניו למשק. הוא עתה מתקרב לגיל 60. לאחרונה לקה בבריאותו. המשק היה מקור גאוותו וסיפוקו. עתה, בהינף יד, נגדע מפעל חייו.
שדרנים ציניקנים הסבירו שזה בסך הכל ל"עבור דירה". פקידים, שרים ושופטים, שחיו כל השנים מעמל חייו של האיש הזה בשדותיו, העזו להשליך אותו מנחלתו אל "אתר הקראווילות", אחרי שפרסמו על חשבונו מודעות ענק, ש"לכל אחד יש פיתרון". מודעות כזב אלו נועדו כנראה להפיס את דעתם של המגרשים, ולהשקיט את מצפונם שלא על חשבון צה"ל.
מי שלא היה שם ולא חווה זאת מקרוב, ישווה בדמיונו כאילו הוא עומד, חלילה, על חורבות הבתים המנותצים של כפר הרא"ה, נחלים, יבנה או טירת צבי.
היתה כאן גם רמייה כלכלית. לא נמסר מהו הנזק האמיתי. תביעות משפטיות פרטיות תימשכנה עוד זמן רב, אך לא נמסר לציבור מהו מחיר הכבישים והמדרכות, מבני הציבור, בתי הספר וגני הילדים, המדשאות ומתקני השעשועים. לא יהיה מנוס מלהקים זאת מחדש, וצבועי התקשורת יאמרו שהמתנחלים סוחטים את המדינה.
אל תטיפו לנו עתה יבוא תורם של מטיפי המוסר למיניהם. "השקענו רק במלחמתה של ארץ ישראל", יאמרו כדרכם.
הם יעדיפו שלא לזכור מי הקים את המכינות הקדם-צבאיות והיכן; מי הקים את הגרעינים התורניים; מי הקים ישיבות במעלות ובקריית שמונה, בשדרות ובנתיבות, בנהריה ובמצפה רמון. הרב דרוקמן שליט"א, שהיה ממקימי גוש אמונים בשעתו, הוא גם אשר הקים את הפנימייה הצבאית הדתית. וטרם הזכרנו את מכון צומ"ת ואת מכון פוע"ה.
"התרחקנו מן העם", אומרים מטיפי המוסר.
שוב לא נכון. עשרות שנים שכבנו איתם במארבים; הצטופפנו איתם בטנקים ובאוהלי סיירים, וגם בצוותי בתי החולים, במפעלי הטכנולוגיה, בתעשייה האווירית והצבאית. כל אחד מהם הוקיר את הדתיים שבסביבתו, ועיכל השמצות חוזרות ונשנות אודות כל האחרים.
עכשיו מופיעות קריאות לחשבון נפש. שיעשוהו קודם כל המגרשים ועוזריהם. גם אל יבואו לנחמנו בשעה שהמת מוטל לפנינו. הציבור שלנו יידע לקום מהריסותיו. אמונתו בצדקת דרכו ונדיבותו כלפי אחיו, יביאו מזור חלקי אט-אט. אולם קשה הרבה יותר יהיה לשקם את האמון בערבות ההדדית, שמדינת ישראל היתה אמורה לתת לאזרחיה.
פגשנו בין האורזים את תכולת בתיהם, צעירים ששוחררו למטרה זו מן היחידות הלוחמות ומבית הספר לקצינים. הציבור הזה נתן את כל אשר לו, ואחר כך נבגד. אל תמהרו להטיף מוסר לאחיהם של אלה, אם הם מטילים ספק אם לשרת בצבא. מסקנתם אכן שגויה, לדעתי, אך אל תרפאו את שיברם על נקלה.
עם סיום כתיבת המאמר, התפרסמה בכלי התקשורת תוכניתו של האלוף במילואים עוזי דיין, להחריב 32 ישובים נוספים. מתברר שמאחורי חזותו השלווה והמחייכת עומד אדם שרגשותיו כהו, והוא עדיין ממשיך "להזיז כוחות" כאילו מדובר בחיילים נושאי קיטבגים. העיתוי של פרסום תוכנית זו מעיד שהמדברים אודות אחווה וסולידאריות ופיוס, איבדו מזמן את רגישותם.