בעיתון
ישראל היום 13.10.17, הופיעה הכותרת הבאה ("חדשות שישי", עמ' 03): רה"מ בישר כי ישראל תפרוש גם היא: "החלטה אמיצה ומוסרית". תפרוש מאונסקו... בעקבות ארה"ב... לא לפני כן?
מדינת ישראל משקיעה שנים רבות והון עתק במִמוּש וקִדוּם הנוֹכְחוּת הערבית-מוסלמית באתרֵי לב-לבה הלאומי-נצחי של האֻמה היהוּדית לדוֹרוֹתיה!
כל הטענות, מוצדקות ככל שתהיינה כנגד התנכלות האו"ם-אונסקו לישראל אינן אלא מס שפתיים עלוב! כולל ההשענות על אחִינוּ הגדול והחזק נשיא ארה"ב מר
דונלד טראמפ; זאת מפני שמדינת ישראל עצמה באמצעות גופי "הקוֹנְגְּלוֹמֶרָט המדיני-מנהלתי" מְקַדֶּמֶת בפני העולם כֻּלוֹ וּלמעשה מאז מלחמת ששת הימים,
בפועָל, אני חוזר: בפועָל, את האג'נדה המוסלמית-"פלשתינית" בכל אתָר בתוכה: ירושלים - הר-הבית! בית-לחם - קבר-רחל; קבר-יוסף; נטישת חברון - מערת המכפלה; ירושלים הרֹבע המוסלמי... ועוד ועוד! העובדות ברורות לעיני העולם כֻּלוֹ וּלְעֵינֵינוּ - חד-משמעית! כולל סדרת "הִתְנַתְּקֻיּוֹת" תוך הגליית יהודים ממושבותיהם לשם ממוש אג'נדת טרור ערבית-מוסלמית. יעני: "שלום".
הכרזות יפות, נלהבות מחד-גיסא, לכל אֹזן החפצה בהן; ומאידך - איפכא מסתברא. במציאות בַּשֶּׁטַח, בְּשִׁטְחֵי אדמת ישראל-"פלשתין" - פעולות למִמוש בַּעֲלוּת-ערבית ואין מתווכחים עם העובדות!
כאן באה השאלה המתבקשת, ברורה לאמור: "ממה נַפְשָׁךְ?" ו/אוֹ "מה לנוּ כי נַלִּין"? שאלות אלה יש להפנות כמובן אל ממשלות ישראל וּכנסת ישראל; כולל עובדת מציאוּת אויבי ישראל בתוכה ("בית הַמִּשְׁפָּח הַגָּבֹהַּ" - חבל על האנרגיה!).
על הקיר בבֵיתי תלויה מראָה, גדולה למדי, תבניתה כתבנית סמל מדינת ישראל כלומר: המנורה על-פי גילּוּף הַשַּׁיִשׁ בשער טיטוס - רומא; בין שני ענפי זית; כלנוּ מכירים סמל זה. מדי פעם כאשר אני שואל את עצמי מי נשקף במראָה זוֹ צפות מתוכה דמויות מֵעִנְיְנֵי דיוֹמא כולל "חובשי ספסלי ישיבת אוסלוֹ של מעלה", למשל: פ. שימון; ע. ויצמן; א. שרון; ג. זהבה; א. טיבי; א. אולמרט; ל. צפורה; א. ברק, ההוא מ"אין ביטחון" וְהָאַחֵר וְכֵן מן הַמִּשְׁפָּח העכשווי נושאי דגל הנאכבה 1948 - ד. ביניש; מ. נאור... ועוד
"אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג" (שיר השירים ז, ג).
ברור שלא הללוּ בלבד נשקפים אבל דווקא אלה יוּכלוּ גם יוּכְלוּ לייצג בכבוד את הזרם האנטי-לאומי, קוסמופוליטי; של מדינת-ישראל העכשוית, שואפת תדמית הנאוֹרוּת וּ"מה יגידו...?" איך נֵרָאֶה בגויים...? מדינת ישראל ההומנית, מְכִילַת-הטרור, ממציאת "העם הפלשתיני" (איזה כֹּשֶׁר המצאה!)
אותן דמויות תוכלנה לייצג את מדינת-ישראל באו"מ ובמוסדותיו, כולל אונסקו! שָׁם, יש לומר זאת בחדוּת, תוכלנה לפעול ביתר כשרון וביתר הצלחה לקדום מגמות שנאת ישראל והחרמתה בגויים; מגמַּת האנטישמיות מכל כיוון שתרצֶה! רשאי אתה, הקורא, לנסות ולנסח זאת בכל דרך שתבחר אשר בסופה נגיע שוב לשאלה: "ממה נַפְשָׁךְ?" ו/אוֹ "מה לנוּ כי נַלִּין?" על האו"מ ומוסדותיו.
בשנת 1967 לאחר מלחמת "ששת הימים", שחרור חבלי יהודה-שומרון-בנימין וּבְלִבָּם - ירושלים - "הר-הבית בידינוּ!" מסרה-"החזירה" מדינת ישראל את מפתחות הר-הבית לידי הוואקף המוסלמי, יעני "בעליה החוקיים" כביכול במשתמע בכוח ובפועל, באמצעות משה דיין המנוח. אז - מה לנוּ כי נַלִּין? מדינת ישראל אפשרה לוואקף המוסלמי לרוקן את לב ההר מעפרוֹ באמצעות דחפורים ולבנות בחללים, אשר תכנם הושלך לאשפתות, מאות מטרים מרובעים של מסגדים במתחם אורוות שלמה. האין אלה הצהרות מדִינִיוֹת בכֹח ופועל לגבֵּי "הבעלים החוקיים" של ההר? אז מה לנוּ כי נלין?
מדינת ישראל משקיעה מזֶה שנים הון עתֵק בחפירת "מנהרות הכֹתל" אשר מטרתן תמיכה תת-קרקעית מסיבית תוך שִקוּם ושחזור לעָד של הרֹבע המוסלמי, הֶחָסֵר ערך היסטורי כשלעצמוֹ, ולא נועד מתחילת גבוב בְּנִיָּתוֹ אלא כדי להסתיר ולכסות את מְמַדֵּי הָעֲנָק של הַכֹּתֶל, על מלֹא אָרְכּוֹ וְגָּבְהוֹ, התומך ממערב בהר בית מקדשנוּ ומהווה אחד משִׁיאֵי הבנייה המוֹנוֹמנטלית של הורדוס. ואתה הקורא מוזמן לקרוא עדוּת מִכְלי ראשון בכתביו של יוסף בן מתתיהוּ-פלאויוס (לא היו אז דוּבִים, לא יער ולא איסלאם! עַרְבִיּם - בהחלט. כן... במדבריות ערב...).
במלים ברורות: מעל שמונים אחוז של כֹתל המערב לגובה ולאורך ישארוּ קבורים מתחת לרֹבע המוסלמי "רב-הערך" בשיקום בניה, טיפול ואחזקת מדינת ישראל בלב אל-קודס! ואין מתווכחים עם העובדות! ואז: "ממה נפשך"? וּ"מה לנוּ כי נלין"? זה גרוע עשרות מונים מההכרזות האוויליות של אונסקוֹ הַמִּסְתַּמְּכוֹת, מה לעשות, על המציאות אותה יוצרת מדינת ישראל לאורך שנים ארוכות - בשטח, בפֹעל ואם כן: ממה נפשך... וּ"מה לנוּ כי נלין"? אני בוחר, לשם המחשת תחושותי ותחושות רבים מאוד בכל הארץ מאז מלחמת ששת הימים, להוסיף במקום זה קטע מתוך מאמר שכתבתי ביום ג', ה' בטבת תשע"ג 18.12.16 וּשמו:
תסמונת "מה יגידוּ" - "נזק תדמיתי"... ולהלן:
אני זוכר, כאילו היה זה אתמול, את פרץ ההִתְלהבות ללא גבול שאחזה בָּנוּ, גדודֵי צנחנֵי מילואים, העולים באוטובוסים על כל ציודם בואכה חוּלָתָא לקראת קרבות רמת הגולן עם
שמיעת: "ירושלים בידינוּ" ותקיעות השופר של הרב גורן זצ"ל: "הר-הבית בידינוּ". חיילים ותיקים פרצוּ ללא מעצור בבכי... בצעקות שמחה... "אוי סבא שלי..." אני שומע. פניתי לראות מיהוּ המזעיק את סבוֹ? ראיתי את ש. מִסְפָּר ספסלים מאחור, בטור הנגדי, שולח בדחיפות את ידוֹ אל תוך תרמיל הקְרָב שעל ברכיו, מחפש ושולף במהירות את דגל ישראל, פורשׂוֹ מול פניו וחוזר שוב ושוב: "אוי סבא שלי...". אַחַר חפן את הדגל לאט באגרופיו, הרכין ראשוֹ מעליו, כתפיו הענקיות רועדות כשהוא ממרר בִּבְכִי... חברוֹ היושב לידוֹ מזג והגיש לוֹ ספל תה חם מתוך תרמוס... זה היה בדיוק בַּמָקום אבל לא ממש הרגיע את ההתרגשות העצומה. הסתבר לפתע שהוא לא היה היחיד ששלף את הדגל, ולא רק באוטובוס שלנוּ. כל זאת על-רקע הצעקות החוזרות: "הר-הבית בידֵינוּ"... ושירת "ירושלים של זהב"...
ולאחר מכן, כאילוּ היה זה אתמול, את תחושת העלבון הצורב, השחור והכואב; כמוֹ כָל קְרָבָי מתכווצים בי פנימה, לשמע החדשות, לאחר מלחמת ששת הימים, בִדְבר מסירת "מפתחות הר-הבית" בידי משה דיין (אז שר הביטחון) לוואקף המוסלמי 1967. על-פי איזה קוד בדיוק פעל הנ"ל כשליח מדינת ישראל? מה יגידו?
אם אין זה בִזוי והכפשת קֹדשי ישראל, כבוד ישראל, מסורת ודת ישראל ואבותיו שלוֹ ושל כל יהודי באשר הוא אינני יודע מהוּ! וראה לאן הגענו מאז - דרך ארוכה וארוּרה; כן. גם בתחום "כבוד ישראל" בהִפוך - בעולם כולוֹ... שלוש פעמים "כיפאק הֵיי"! היום מכריז ראה"מ
בנימין נתניהוּ אמונים לישראל וירושלים לרגלֵי קטע זעיר מן הכֹתל התומך ממערב בהר-הבית - נחמה פורתא, שיהיה... אנחנוּ ממשיכים "להֵרָאוֹת נפלא" ולהיות לבוז - תדמיתנוּ כְבָלון נפוח, וארצנוּ נשמטת מתחת רגלינוּ... לאט ובטוח...
"וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם, כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים". ח.נ. ביאליק, על השחיטה אני מודע מאוד לעובדה כי השhמוש במלותיו אלה של ח.נ. ביאליק נתפס, על פניו, כמחוץ לכל פרופורציה והֶקְשֵׁר לְנושא התעללות מדינת ישראל בְּבָנֶיהָ... אני מתנצל; אינני חוזר בי, ואשאיר לך, הקורא, את מרחב-העיון ובחינת-הנושא ואנא הַמְשֵׁך אִתִי בדרכי:
על-מנת לשתף אותך, בִּתְפיסתי והתייחסוּתי לנושא
הטראומה הנפשית, גם ביחסֵי "מדינת האֵם" לאזרחיה אשר היא אמורה להיות להם הבית הלאומי בלא מרכאות, אביא בפניך תיאור שני מצבים אשר להם הייתי עֵד מקרוב. זאת בהנחה שעדותי מקובלת עליך כנקודת התייחסות לגיטימית.
א. "... אימא נשכה אותי... אימא נשכה אותי..." צעקות נוראות וּצְרָחוֹת בכי הִיסְטֶרִי של בת-השכנים, כבת 12-10 אז, החרִידוּ את בָּתֵּי-השכוּנה הקטנה, הצפופה במשך דקות ארוּכוֹת. ראיתי את הילדה דרך חלון-בֵּיתִי עומדת על מדרגות הכניסה לביתה, רועדת מפחד וכעס נורא; צרחות-בִּכְיָהּ מְהַדְהֲדוֹת. עלי להודות בְּבוּשָׁה: לא יצאתי מִבֵּיתִי אליה בהכירי היטב את משפחתה... היום, שנים רבות לאחר אותם ימים, אותה ילדה מאז היא אֵם "מְסֻדֶּרֶת", מתפקדת היטב ולא תנשוך את ילדיה.
האם נֶעֶלְמוּ זִכְרוֹן הדברים, חֹסֶר הָאוֹנִים? הכאב? העלבון? עלי לומר בכנות: קשה לי מאוד ולמעשה בלתי אפשרי להאמין שהטראומה נעלמה לאחר שנים רבות ו"החיים המסודרים". תאמר שאני מעיר נשכחוֹת? מוציא שלדים מִקִּבְרָם? שמא רק מצביע על עובדת קיומם? ב. "כמה שאתה צָדַקְתָּ" משפט זה אמרה לי, כמעט כִּצְלִיפַת שוט על גבה שלה, תלמידתי גב' יונה רַדוֹמְסְקִי; לאחר שנות הוראה ולימוד רבות בִּתְחוּמֵי עיצוב תכשיטים ועבודת כסף. זאת על-רקע ויכוחים, כמעט בלתי-פוסקים, בנושאי ארץ-ישראל, נחלת אבותינוּ, ישובי-גוש-קטיף, זכותנוּ הבלעדית על ארצנוּ ישראל... הדברים ידועים! יונה, בת לנצולי שואה; אמנית, עקרת-בית ואֵם עשרים ושבע שעות ביממה; אז מה פתאום עכשיו אני צודק כל-כך?
זה היה על-רקע המאבקים האלימים בִּתְקוּפַת עקירת ישובי גוש-קטיף, אשר החלוּ במנחם-אב תשע"ה. "תשמע", היא אומרת לי: "אני מגיעה הביתה כרגיל לפנות ערב, ומוצאת את אמי (גב' עדה פוֹטֶסְמן ניצולת אושויץ, כבת 84 אז, א.א.) מול הטלוויזיה בביתנוּ במצב של טראומה נוראה, מזועזעת, בקושי נושמת ומה שֶׁנִּרְאֶה כהתמוטטות מוחלטת.
יונה עצמה נשמעת מרוגשת ונסערת מאוד ובתשובה לִשְׁאֵלָתִי מה אמהּ ראתה שם ענתה: "נוּ, מה אתה חושב? חיילים וְחַיָּלוֹת צה"ל, צועדים בטור לעבר בית הכנסת; הראשונים מנסרים את צירי דלת הכניסה והמנעול באמצעות מסור דיסק שבידם, פורצים אותה, נכנסים ומתחילים למשוך בידיים וברגליים את היושבים בְּתוֹכוֹ - החוצה; במכות וּבמאבק אַלִּים, סוֹחבים ומעלים אותם בכוח לאוטובוסים הממתינים בטור ארוך בסמוך..." ... "פתאֹם הכל חוזר אלי", מוסרת יונה את דברי אמה, "החיילים המקיפים את בית הכנסת, פריצת השער, המכות הנוראות, הכלבים הנובחים... אני חיה את זה שוב כמוֹ אתמול... זה נורא! איך הם עושים דבר כזה... אחרי..."? וממשיכה יונה להסביר לי: "ניסיתי להרגיע אותה, אימא יקרה... הרגעי... אלה חילי-צה"ל עם דגל-ישראל על המדים... גיבורי ישראל... שלנוּ... [באמת - שלנוּ - ממלאים בעוורון פקודה אשר שחֹר-הדגל מתנוסס מעליה א.א.] זה לא מה שאת חושבת... [נוּ, לֵךְ תִּתְוַכֵּחַ עם הטלוויזיה אשר היתה, כמובן, סגורה בשלב זה א.א.].
ושוב יונה אֵלַי: "פתאֹם נפל לי האסימוֹן, איך לא ראיתי זאת קֹדֶם? הייתי צריכה את הסיפור הזה עם אימא כדי להבין; פתאום ראיתי איפה אנחנוּ נמצאים... כמה שאתה צָדַקְתָּ"! עד כאן, כמידת יכֹלתי, תיאור שני המצבים המעלים את שאלת הטראומה אשר לכאורה, שקועה עמוק במרחקי-הזמן. האם באמת שקוּעה עמוק? האם התפוגגה והתנדפה ממַרְתְפֵי הנפש? נעלמה כלא היתה?
עלי להוסיף כאן שאני שייך למתנחלֵי תל אביב שנים רבות; ובמקביל, לָנֶצַח, בן קיבוץ, ואינני מנסה כלל להכנס לנעליהם של עקורי גוש-קטיף וישובי גב ההר: שומרון, יהודה, בנימין; אבל אני בפירוש יהודי מארץ ישראל! ובפירוש מסוגל לְדַמּוֹת ולהזדהות עם תחושת העלבון העמוק, הצורב, הבלתי נסלח; תחוּשוֹת שִׂדוּד-המערכות הבסיסי וחֹסר האמון הפנימי הנותר ללא מענה וללא פתרון בנפש העקורים מאדמתם, מול ביתם ובית כְּנִסְתָּם ההרוסים; בוגרים, ילדים ונוער. תחושת חוסר האונים מול התעללות מדינתך שלך בך, במשפחתך ובקהלתך באמצעות "חוק" - חוּכָא וְאִטְלוּלָא, אשר דגל שחור מתנוסס מעליו וּבזדון מרוּשע - חד-משמעית!
האם זכרון הדברים נעלם? התנדף? היה כלא היה? ושמא:
יִקֹּב עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים? וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם....? השאלה העלולה לעלות כאן כגון: כֵּן, אבל חשוב על התמורה - לשם מה? ובעבור מה? אין מקומה כאן כלל ועיקר ובשום פנים ואופן, סוף פסוק וסימן קריאה מודגש! זאת, בלא כל קשר לעובדות המוצקוֹת אשר נוֹתְנוֹת לנוּ המציאות וההיסטוריה במרחבי הזמן והגאוגרפיה הצמודים לנו והפחות צמודים. כלומר, תשובה של סטירת לחי מוֹחצת ובעיטה מטלטלת בַּיַּשְׁבָן. בלשון מדויקת יותר: מרחץ-דמים מתמשך, מטר פגזים יומיומי וקורבנות מכל כיוון אפשרי כולל בִּזָּיוֹן של מִרְקָקָה בינלאומית לכל שוחרי השלום תמורת הבית הלאומי - ארץ חמדת אבות.
כל שאינוֹ תופס זאת ילך וישאל את האו"מ ומוסדותיו ואת הפרלמנט האירופי. בנוסף מומלץ כמובן לִשאוֹב מֵידָע מִנוסָּח הצהרת בלפור - י"ז בחשון תרע"ח, 2 בנובמבר 1917 - וכן בריכוז מלא להתחבר לַיְסוֹדוֹת כגוֹן: שירת הים למשה לאחר קריעת ים-סוף לאמור: "
עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יי" (שמות טו, טז-יז).
אם לחזור אל נקודת המוצא והיא: תלוּנוֹת ישראל בשל הָעֲמָדוֹת הפרוֹ-ערבית-פלשתִיניוֹת של האו"מ ומוסדותיו, ובהדגשה: לא לפני שארה"ב עצמה הבהירה, טוב יותר מישראל, את מדיניותה בנושאים אלה מול האו"מ ומול ערביי-א"י (פלשתינים שְׁמָאָלְסתִינים)! הרי המציאות מראָה באור בהיר וּמְמֻקָּד, ללא כל סימני שאלה שמדינת ישראל עצמה היא אשר מְסַמֶּנֶת היטב לעולם כולוֹ וּלְבָנֶיהָ שלה, במעשה וּבְמֶּחְדָּל, מהן עמדותיה בַּנושאים הללוּ: מפתחות הר-הבית "בחזרה" ל"בעליו החוקיים", כביכול, משה דיין אחרי ששת-הימים - טפוּ! מאחזי יהודים באדמת ישראל: "על אדמה פלשתינית", עו"ד עתליה ששון - טפוּ!
כל זאת שנים רבות לפני תהליך הָעַרָבִיזציה של האו"מ ו"העולם הנאור".
בלשון ברורה: מדינת ישראל מסמנת זאת בפועל, באופן נחרץ יותר מכל הֶסְבֵּרֶיהָ הַחֲלוּלִים אשר כְּסַל-נְצָרִים אינם מחזיקים מים; כולל "דמוקרטיה" יודיאוֹ-ערביסטית מֻפְרֶכֶת, בנויה על מעין "תפיסת עולם נאורה" יהודית-הרסנית-אָבְדָּנִית - פלשתין-שְׁמאָלָסְתין! וכן: בית-הַמִּשְׂפָּח הגבוה "שלנוּ" הלוקֶה ברובוֹ ב"תסמונת פלשתין" אשר לא הייתה ולא נבראה אלא במוחם הקודח של "כוחות הסמאל הנאורים", ואשר בהתאם מרחף בְּלֵילוֹת חצי הסהר סביב אג'נדת הנאכבָּה 1948 ..., ואזי - ממה נפְשָׁךְ ומה לנוּ כי נלין על האו"מ ומוסדותיו?
על-פי מיטב שיפוּטִי הערכי-לאומי, מדינת ישראל העכשווית איננה בדיוק נציגת "האֻמה היהודית לדורותיה" ראה ד.ב. גוריון. לא מבחינת גבולותיה הטריטוריאליים-מדיניים; וחשוב מזאת לא בְּהֶבֵּט של ריבונותה הבלעדית של הָאֻמָּה על אדמת ארצה - ארץ ישראל! בהקשר זה, מיוּתר וחוֹבה להוסיף את המובן מאליו: חובַת ריבונותה המלאה וּבִלְעָדִית של מדינת ישראל בהיותה נציגת האומה בירושלים כֻּלָה ובלבה בית-המקדש, הר בית-המקדש וחומותיו סביב למלֹא הֶקֵּפָן! הפער העכשווי בין המצוי לבין חובת העתיד אשר נִתְּנָה לנו ההזדמנות למלאו בסערת מלחמת שחרור ירושלים ולב ארץ מולדתנוּ לפני כ-50 שנה, איננוֹ פועל יוצא של חוסר כוחה של המדינה דהיום להגיע אל אותה חובת-עתיד, אלא הוא פועל יוצא של תסמונת כֶּשֶׁל עֶרְכִּי-לאומי עמוק; מעין תסמונת סְכיזופרניה לאומית! גלות פְּסִיכוֹטִית יהודית! אז מה לנוּ כי נלין על האו"מ? בעין ביקורתית - מבָטָה פנימה - נכון שקַל יותר להשליך את "אַשְמָתִי-שלי" על גוף, מַהוּת, אדם, מחוּץ לי לאמור: "זה הוא... זה הֵם...!" ובהמשך להאשים את אותם "לא אני" בתוצאות... זה נכון במישור האישי כמו הקבוצתי-מדיני אבל מי, כאמור, סימן להם את הדרך בפועל באמרוֹ: "ממני תראוּ וכן תעשו...!" לסיום אביא בפניך הקורא פרקי עדות שלא אלה היו פני הדברים מאז ומעולם; ואין זה כלל כורח המציאות שנהיה כֻלנוּ "פוסט ציוניים" כדברי מאן דהוא, ואת שמוֹ שכחתי.
מתוך אֶלֶף זמר וזמר העומדים לרשותי אני בוחר שניים ויש לציין שבמושגיות העכשווית עדויות אלה על-פי סולם גב' ד. דורנר שופטת ביהמ"ש בדימוס "ואחרים" הן בעליל - "הסתה".
א.
מתקופת שיבת ציון המודרנית "שיר לעולה" - מילים: אברהם ברוידס, לחן: אפרים בן-חיים:
אֲנַחְנוּ עֵדָה עִקֶּשֶׁת
עֲדַת יַעֲקֹב מִדּוֹר דּוֹר -
מִי לְאֶרֶץ, אֶרֶץ מוֹרֶשֶׁת
דַּרְכֵּנוּ יַחְסֹם וְיִגְדֹּר?
בְּגִלְגּוּל לֵדָה מְחֻדֶּשֶׁת
נִפְרֹץ כָּל שַׁעַר, שַׁעַר וּגְבוּל
וְחִשַּׁלְנוּ יָדֵינוּ כָּעֶשֶׁת
לְהַתִּיר מָשִׁיחַ כָּבוּל.
שֶׁלָּנוּ זֹאת הַיַּבֶּשֶׁת:
הָעֵמֶק, הָהָר, הָהָר וְהַיָּם.
לֹא עוֹד תִּקְוָתֵנוּ נוֹאֶשֶׁת -
עוֹד חַי יִשְׂרָאֵל וְקַיָּם!
ב.
מימות עולם, ספר "במדבר" שבתנ"ך, וְנֶאֱמַר על-ידי מי שנשלח לַאוֹר ונמצא מברך, לא לפני שלמד דבר אוֹ שניים מן האתון [האו"מ של אז? א.א.] אבל איזוֹ בִרְכת-נצח:
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ.
אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ
יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ.
כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר... ...
וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל... ...
וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד".
