מי עוד זוכר את צה"ל הישן והטוב, שבו טר"ש היה נסיך, סמל היה מלך ורב-סמל היה קיסר. החיילים שירתו "אי-שם" והקשר היחיד עם משפחותיהם היה בדואר מצונזר, או בחופשה אחת לחודש (הג'ובניקים היו תמיד ג'ובניקים).
חיילים "נפלו בעת מילוי תפקידם" והעיתונים לא דיווחו ואיש לא ידע היכן וכיצד. לא היו אז ועדי הורים, לא נציב קבילות ולא כרמלה מנשה. הטירונים סבלו בשקט, וחיכו ליום בו יגיע תורם לטרטר את החדשים שיגיעו. הרדיו היה אז ממלכתי, וגם העיתונים (למעט "העולם הזה") כתבו רק מה שנמסר ע"י השלטונות. מושגים כ"שייטת" "סיירת מטכ"ל" או שמות בסיסים ומפקדים נלחשו מפה לאוזן. ודווקא על-רקע זה פרחה חרושת השמועות. לכל אחד היה קרוב יודע סוד אשר דיווח על מה שהיה ועל מה שלא היה, וכך התקדם רב-סרן שמועתי בסולם הדרגות.
החיילים גרו באוהלים או בצריפי הצבא הבריטי הישנים, אכלו מזון שערורייתי וצוידו בנשק, רכבים וציוד שהצליח צה"ל להשיג מעודפי צבאות זרים.
זה מה שהיה, ועם זה ניצחנו.