ל"שלום עכשיו", המלשינון של מחנה השמאל, יש עכשיו כתובת נוספת שאליה הוא יכול לשלוח את תלונותיו: בית הדין הבינלאומי בהאג. לשם יוכל הגוף הביזארי הזה, האנטי ציוני, המתחסד, לנתב את צילומי האוויר שלו, שבהם מתועדים היישובים החדשים ביהודה ובשומרון, הבתים הניבנים והולכים ביישובים הקיימים - ובמיוחד כל המחסומים שבהם מתבקשים הפלשתינים לספר לחיילים מי נושא עליו חגורות נפץ ומי סתם מבקש לעבור למקום עבודתו.
לכאורה - עבודתם של מלשיני "מחנה השלום" תהיה מעתה קלה למדי. כל מה שהם צריכים זה להסתובב ביהודה ובשומרון, "השטחים הכבושים" בלשונם, ולגלות לגויים כיצד היהודים מבצעים "פשעי מלחמה". בונים בתים, מגדלים ילדים, מקימים מיבני ציבור ומברכים על כל יום שמסתיים ללא יריות מן המארב.
אולם הדברים אינם כה פשוטים. ראשית, בגלל שהאיזור הזה אינו יכולים להיחשב, על-פי המשפט הבינלאומי, ל"שטח כבוש". לא היתה שם שום ריבונות מוכרת אחרת לפני 1967 - ולמעשה מדובר בשטחים שהיו חלק מארץ ישראל המנדטורית, שאותה קיבלה לרשותה בריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה על-מנת להקים בה בית לאומי לעם היהודי. כך כתוב במפורש בכתב המנדט הבריטי שאותו אישררו אומות העולם. ושנית, משום שאם השטח אינו כבוש, אמנת ג'נבה משנת 1949 לא חלה עליו.
עוד ב-1970 קבע השופט מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, שחלקים אלה במולדתו של העם היהודי אינם יכולים להיחשב כשטחים שעליהם חלה אמנת ג'נבה, ולכן הוא אישר לערבים, תושבי האיזורים האלה, לפנות בעתירות לבית הדין הגבוה לצדק. מאותה סיבה יצטרכו גם שופטי בית המשפט בהאג למשוך ידם מן הנעשה בארץ ישראל המערבית.
עם זאת, צריך להזכיר לכל נביאי השקר מ"קואליציית השלום", שאם בהאג יתעקשו לקבוע, בעיקבות "ניירות העבודה" שהיוסי ביילינים יטרחו להעביר אליהם, שמדינת היהודים "כבשה" את מה שהיה שייך לעם היהודי מימים ימימה, יחולו אותם כללים גם על "השטחים" שנכבשו ב-1948, ואז יצטרכו לפנות הרבה מאוד קיבוצים של השומר הצעיר ועוד "מאחזים" בלתי חוקיים מהסוג הזה, כגון באר שבע, אשדוד, אשקלון, שכן כולם בנויים על שטחים שנכבשו בידי צה"ל במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהערבים גורשו משם בידי דוד בן-גוריון, יגאל אלון ושאר ה'טרנספריסטים'. רובם ככולם - יוצאי הפלמ"ח.
אין מה לעשות, צריך להכיר במציאות הכואבת: אם אנחנו, היהודים, נמצאים שלא כדין ביהודה ובשומרון, אז אותו הדין חל גם על שהותנו בגליל המערבי, למשל, שגם הוא לא היה חלק מן השטח שנועד למדינה היהודית לפי 'תוכנית החלוקה' משנת 1947 שנקבעה בהחלטה 181 של האו"מ מיום 29.11.47. המדינה הפלשתינית, אם תקום, בוודאי תדרוש מן האו"ם לממש החלטה זו - ובצדק מבחינתה.
'מחנה ביילין' רוצה, אולי, שמדינת ישראל תתכווץ ל'גבולות החלוקה' כדי לממש את חלום 'המזרח התיכון החדש' שבו לא מתקיימת מדינה יהודית, והיהודים, אלה שעוד יישארו פה, חוזרים לחיות בתוך גיטאות, נתונים לעלילות דם, לפרעות, למעשי טבח, ולהגליות, אבל זו לא גזירה משמיים.
יש גם אפשרות אחרת. המחנה האחר, הלאומי, הציוני, הבלתי מתפשר, יראה לכל העולם שהיהודים לא יכולים להיחשב ככובשים בארץ ישראל. יש, בוודאי, מיליונים בכל העולם שמאמינים בכך. לא רק בגלל שזו הארץ שבה התקיימה ההבטחה האלוהית לאברהם אבינו, זו שמופיעה בתנ"ך, הספר היקר לרבים כל כך בתבל, אלא בגלל רציפות היישוב היהודי במקום הזה, מזה למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנים, ובעיקר משום שאין כל יסוד לטענה שאי-פעם גר כאן 'עם פלשתיני', או שהייתה פה 'מדינה פלשתינית' שהיהודים כבשו ונישלו ממנה את אזרחיה.
ואם כך הם פני הדברים, אז לכל הפחדים מפני בית הדין הבינלאומי שנפתח בהאג אין כל יסוד. הגוף הזה יצטרך לחפש לעצמו 'פשעים נגד האנושות' במקום אחר. ביהודה ובשומרון ובחבל עזה הוא לא ימצא אותם.