מתוך העיתון אני קורא את הכותרת הזו, שימו לב: "השתלטו על רוטוויילר אימתני בעזרת כלבה מיוחמת". הסיפור בכמה מילים: פקחים נדרשו להרוס מבנה בלתי חוקי בקריית עקרון. על המבנה שמר כלב רוטווילר מפחיד שחשף את מלתעותיו, כל אימת שהפקחים התקרבו. הפקחים הזעיקו את הווטרינר, וזה, כדי להסיט את הכלב ממשימתו העיקרית, הביא איתו לאתר כלבת רוטווילר מיוחמת. בזמן שהזכר רוקן את עצמו, ביצעו הפקחים את מלאכת ההריסה".
הפתק הקטן הזה, שאזרחים משלשלים לקלפי במדינות דמוקרטיות, זה לא סתם נייר.
הוא מכיל בתוכו עולם ומלואו: אידיאולוגיה מדינית/כלכלית/חברתית. ובמילים פשוטות, הדמוקרטיה מבקשת מבעלי הבית (האזרחים) "הוראות כיוון". על פי כללי המשחק, המנצח בבחירות חייב להוביל, לכיוון האידיאולוגיה שצברה את המספר הכי גבוה של הפתקים.
ברור שהאזרחים ששלשלו את הפתק שהפסיד, לא מצפים בכלל, לראות במימוש האידיאולוגיה שלהם. ועוד יותר ברור, שעד למבחן הקלפי הבא, כולם, אלה שהפסידו ואלה שניצחו, יחזו במימוש האידיאולוגיה שניצחה. זוהי הדמוקרטיה. התנהגות ותוצאה אחרת, אופייניים למשטרים אחרים.
אחרי שניצח, הדמוקרטיה הישראלית הזמינה את אריאל שרון ללשכתה, הפקידה בידיו ארגז כלים, תוך שהיא מזהירה אותו לבל יתחכם. שרון פתח את הארגז, עיקם את פרצופו, ומלמל: "אוף, עוד פעם הכלים האלה"? במכסה הארגז היה מודבק הפתק הקבוע:
"עם הכלים האלה בלבד אתה רשאי לממש את האידיאולוגיה שניצחה בבחירות". ובשורה התחתונה באותיות אדומות היה כתוב:
זכור! בדמוקרטיה לא כל האמצעים כשרים!! את השורה האחרונה הוא שנא יותר מהכל. לגבי האידיאולוגיה, לא היתה לו בעיה. הוא הקים ממשלה עם אפי איתם, בני אלון, אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו ואחרים. ממשלת שרון השנייה יצאה לדרך. לגבי הכלים היו לו השגות. העריך שיעילותם מוגבלת. בין חברים הביע את קנאתו בארגז הכלים שמקבלים המנהיגים השכנים.
ופתאום זה הגיע. תחילה הדלפה, אחר כך הידיעה: פרקליטת המדינה עדנה ארבל חתמה על כתב אישום נגד ראש הממשלה בגין קבלת שוחד בפרשת האי-היווני. שוחד???
הפוליטיקה הישראלית נכנסה למחול שדים, ובלילה, השדים רקדו את מחול החרבות מסביב מיטת שרון.
מה עושים? שאל השמן את יועציו, "איך גורמים לכלבים ששומרים על הדמוקרטיה, לנטוש את משמרתם ולשמור עלי? פתאום הבזיק הרעיון - סירוס הפתקים שניצחו.
"תביאו לי את הפתק שנרי אבנרי שלשל לקלפי", אמר לעוזריו.
מיד אצו רצו שניים מעוזריו למחסן הדמוקרטיה, ומתוך ערימת הפתקים הכחולים שלפו אחד - את זה שלי. זאת היתה הזדמנות מבחינתם, להעיף מבט לגלגני בערימה הנמוכה של הפתקים האדומים. "איך מצנע האמין שהוא יזכה לאמון הבוחרים עם מדיניות הגירוש שלו"? שאל בגיחוך אחד העוזרים את רעהו.
כשהגיעו מתנשפים ללשכת שרון, מצאו אותו דרוך, וממתין בחוסר סבלנות. את הפתק שלי הם הניחו על השולחן והתרחקו שני מטר. השמן הערמומי הוציא מתחת השולחן את ארגז הכלים. זה לא היה אותו ארגז שקיבל מהדמוקרטיה, ערב ניצחונו בבחירות. ההוא היה קטן, וזה גדול, והכיל כלים נוספים. מתוך הארגז הוא שלף מפצח אגוזים, ו...סירס את הפתק שלי. צרחתי, בכיתי, מחיתי, השתוללתי - לא עזר כלום. הפתק שלי סורס באכזריות מתכולתו המדינית.
"מה שעשיתי לפתק של נרי", ציווה את עוזריו, "תעשו לכל הפתקים הכחולים". הם חזרו למחסן הדמוקרטיה לבצע את ההוראה. בדרך תהה אחד מהם "מעניין איך יגיבו כלבי השמירה על הסירוס ההמוני הזה". והשני השיב: "אני סומך עליו. יודע דיקטטור נפש כלביו".
מיד לאחר עיקור הפתקים הכחולים מתכולתם המדינית, יצאה ההודעה על גירוש היהודים מחבל עזה וצפון השומרון. כלבי השמירה, שרעיון גירוש המתנחלים מביתם, הטריף אותם, לא ידעו את נפשם מרוב ייחום. השמן נפל עליהם כמו משיח.
אמנון אברמוביץ' אסף את האימתניים שבהם והורה להם להפקיר את משמרתם, ולשמור על הדיקטטור מכל משמר. אפילו מרשויות החוק. "אסור שהאיש הזה ייפול", אמר, "רק הוא מסוגל לדרוס הכול בדרך למימוש הפנטזיה שלנו". הכל נבחו בהסכמה.
בצר להם, פנו מסורסי הפתק, לבית המשפט העליון. היו בטוחים שהמוסד שבראשו עומד מגדלור דמוקרטי, יוציא פסיקת ביטול. הרי אין מחלוקת על העובדה שהשמן הברוטאלי, זה שעננה פלילית מרחפת מעל לראשו, עשה מעשה אנטי דמוקרטי בעליל.
"לא רוצים להתערב", שמעו מסורסי הפתק משופטי העליון. זהו. נסתם הגולל על המאבק הדמוקרטי. המחסום האחרון הורם, מסרס הפתקים עלה על הבולדוזר, התניע, ודרס הכול.
אני מאשים אתכם! ראיתם ושתקתם. אני בכיתי וצרחתי - ואתם צחקתם. אני צעקתי: "הדיקטטור הוא עירום". ואתם השבתם: "הלבשנו אותו אפוד מגן".
הווטרינר בקריית עקרון הסיט את תשומת ליבו של כלב השמירה ממשימתו העיקרית, כדי לאפשר לפקחים לבצע את החוק. הדיקטטור השמן, הסיט את תשומת ליבם של כלבי השמירה, כדי לעבור על החוק. ואני, שסירסו לי את הפתק - לא סולח.
