המיתוס האולטימטיבי יצחק רבין ז"ל, "היה איש יותר מושחת ממה שפורסם"- כך דן מרגלית בראיון שנתן לארי שביט (ערוץ הכנסת: "בארבע עיניים") "אלמלא התפטר, היועץ המשפטי דאז, אהרן ברק, היה מגיש נגדו כתב אישום חמור".
מיתוס נוסף, עייזר ויצמן ז"ל היה מושחת לא פחות, והמבוגרים בינינו זוכרים את ההערצה למשה דיין ז"ל, שיצא שמעו למרחוק, כגנב עתיקות. נקעה הנשמה מטיפוח מיתוסים שאינם ראויים.
אבל לא על פוליטיקאים אני רוצה לדבר הפעם, אלא על מיתוס מתחום אחר לגמרי. הינה כתוב: ובלילה ההוא (25.10.05) נדדה שנתי, וכמו רבים באותו מצב, שמעתי וראיתי תוכנית זמר בערוץ 33 בהנחיית אילן ירון. הפעם, משהו בנוסח "חברים מספרים ושרים זוהר ארגוב".
ברור לי שאני הולך להסתבך עם חובבי הסוטול, ועם חלק מחובבי הזמר הים תיכוני. באותה מידה שברור לי שלכל אדם שמורה זכות התיעוב, ואני מתעב את זוהר ארגוב, או יותר נכון את המיתוס שנוצר סביבו. אין צורך להסביר לי את הפירוש של "אחרי מות קדושים אמור". אני יודע שלא מקובל ללכלך על מתים, אבל המיתוס הזה חי- ועוד איך חי- ובועט לי בראש.
מאז שהתאבד ארגוב (6.11.87), התחרו ביניהם גורמים שונים, מי ינפח יותר את המיתוס. כל גורם וסיבותיו. התקשורת משיקולי רייטינג, עסקנים חברתיים למיניהם, מתוך קומבינציה מוזרה של דרישה לכבוד ורגשי נחיתות, ופוליטיקאים- אלה מאמינים שהערצה מזויפת ל"מלך", תעזור לצוד את הפתק הפרימיטיבי. את בעלי האינטרס הכלכלי, אני עוד איכשהו מבין, שהרי צבירת ג'ובות היא תחביב נפוץ ונכון.
היה לי הכבוד המפוקפק, להכיר את זוהר ארגוב באופן אישי. אבל לא רק היכרותי אותו היא הסיבה לתיעוב. מאז ומתמיד, היה לי קושי לתקשר עם מזרקים ריקים. אני בדעה שמול מטפחי המיתוס, מוכרחים לומר את האמת: זוהר ארגוב היה אדם עם אוריינטציה עבריינית מובהקת. למעריציו זה לא הפריע מפני שמבחינתם, כל עוד האיש סיפק את הסחורה- השאר זניח.
הייתה תקופה שהעסקתי בחורה מושבניקית מקסימה מבית דתי, בת למשפחה ברוכת אחים, שהעריצה אותו מאוד. באחד מביקוריו הליליים ב"נרגילה" (שנת 85), היא ראתה אותו נכנס, את הלולב המסטול, ונמלטה מהדלת האחורית החוצה. וה-אלק מלך, שלא ממש ידע איפה הוא נימצא, הניח את ראשו על כתפי תוך שהוא מצהיר פעם נוספת, על אהבתו אותי. יש מסטולים שמצהירים אהבה לכל מי שמצליב איתם מבט. יותר מאשר יש בהצהרה הזו ביטוי למה שנכנס ללב, היא רומזת על מה שנכנס לראש.
בקיצור, הבחורה התמימה הזו, שהכירה את כל שיריו בעל-פה, אזרה לילה אחד אומץ, ואחרי הופעה של "המלך" ניגשה אליו עם עט, נייר, ומבט מתחנן לחתימה. שיחה קצרה ביניהם הסתיימה בהסכמתה, שהוא- האליל- יסיע אותה הביתה.
הייתה לו מרצדס ספורט, ומבחינתה, זה היה יותר מאשר אביר על סוס לבן. חברתה שהייתה איתה, הצטרפה, וכמו שאנחנו קוראים מדי פעם במדורים הפליליים, במקום להסיע אותן הביתה כפי שהבטיח, עשו חנייה קצרה בדירתו שבגבעתיים. "רק קפה ולהחליף בגדים", הבטיח.
שתי הבחורות סוממו, ואחת מהן נאנסה באכזריות. וכל זה, אחרי שכבר ריצה עונש מאסר, בגין עבירת אונס.
זאת שמלצרה אצלי, לא הפסיקה לבכות כשסיפרה לי את הסיבה לסירובה לשרת אותו. תלונה במשטרה לא הוגשה, משתי סיבות שיש קשר ביניהן.
א)- "אני אשמה. לא הייתי צריכה להיות כזאת טיפשה"...
ב)- "אם האחים שלי ידעו הם יהרגו אותי"...
זה המקום להזכיר למי ששכח, שארגוב התאבד כשהיה עצור. סיבת המעצר הייתה, ניסיונו "לכפות" את עצמו על זוגתו של מי שהיה שותפו לסוטול, וידיד נפש שלו- הזמר ישי לוי.
אין לאף אחד מושג כמה חללים הושפעו מהמיתוס של הנרקומן הזה. אבל למה ללכת רחוק? גילי, בנו יחידו, גם הוא נפל לסמים. "הייתי סקרן", אמר פעם בראיון, "ורציתי להוכיח לעצמי, שאני מסוגל לצאת, ממה שאבא לא הצליח". הסקרנות הזו, עלתה לו ביוקר. הרבה שנים הוא מנסה לחלץ את עצמו מהביוב הזה- עד כה ללא הצלחה (זאת הזדמנות לאחל לו מכל הלב, שיצליח להיגמל).
הנמענים של שורות אלה, הם כל אמצעי התקשורת בישראל. העובדה שהיה לו קול נדיר, והגורל קבע אותו כנחשון באוזן האשכנזית הפלצנית והמתנשאת, איננה מצדיקה טיפוח מיתוס כל כך שלילי.
לא צריך להיות פסיכולוג, או פרסומאי כדי לדעת, שלמיתוסים יש השפעה רבה על בני נוער, שרואים בהם מודל לחיקוי. מהסיבה הזו, טיפוח המיתוס סביב האנס והנרקומן זוהר ארגוב- מאוד מסוכן. אני בדעה, שלבני הנוער בישראל, הצמאים לדמויות מופת, מגיע מיתוסים יותר ראויים.
תודה על תשומת הלב, אני עם האמת שלי יורד למחתרת...
