רפורמת דוברת יצאה לדרך. וכן, גם אם היא מיושמת על ילד אחד היא יצאה לדרך. למרות הביקורת ולמרות לפעמים תחושת העוינות - כולנו רוצים בהצלחתה. הייתכן שמישהו ירצה בכישלון רפורמה שעלולה להכשיל את הילדים המתנסים בה?
חוששני שהבעיה במה שהרפורמה אינה מציעה: עיקרון חדש שיכול היה לשנות את התפיסה החינוכית באופן מהותי. עיקרון זה מניח שביום שהמערכת תעבור את השינויים הדרמטיים ביותר ממערכת מגיבה למערכת מונעת ומובילה, נזכה לראות בהבראתה. למה הכוונה?
במקום להיווכח שהישגי ילדינו נמוכים עקב מבחנים בינלאומיים, (למרות שהכתובת הייתה על הקיר באותיות אש מאז אזהרתו של פרופ‘ באשי שילדינו לא יודעים לקרוא) יכולנו מראש לדרוש מבחנים מקומיים רציניים מרמת הכיתה עד למבחנים ארציים והיינו מגלים ואולי מונעים את הבושה. אלא שגילינו מאוחר והגבנו כתוצאה מכך בהיסטריה של מיצבים, לחצים מיותרים על הילדים שאת תוצאותיהם של תהליכים אלה עוד נרגיש בעתיד.
אלימות - בעשור האחרון כל איש חינוך ידע לספר על הידרדרות מצב הביטחון האישי בין כותלי בית הספר. אטמנו את אוזנינו בחזקה כדי לא למנוע או להוביל תהליכים קשים של חסימה, של דרישות, של סנקציות. כעת, כאשר המצב הגיע לרציחות, התאבדויות ופחדים של רוב הילדים להגיע לבית הספר, אנחנו מגיבים; מעט מדי ומאוחר מדי.
התבוננו על מה שקורה בהפסקות בבתי הספר - המורים התורנים, במקום להתבונן היטב בכל תנועה של הילדים בכדי למנוע סכסוכים ואלימות, מתערבים רק אחרי שילדים כבר נפגעו או חמור מזה נפצעו.
התבוננו מה קורה במערך ההסעות בבתי הספר ומהם לבית. כמה מנהלים הובילו מערכות הסברה, הבהרת נורמות התנהגות בעת נסיעה, שיחות נוקבות ודרישות מנהגי ההסעות? עם היד על הלב כמה מנהלים כבר עשו זאת מתחילת השנה? כאשר ילד נשכח ונחנק ברכב, כאשר מתעללים כל השנה בילד בזמן ההסעה או כאשר הנהג דורס אותו המערכת מגיבה כרגיל מעט מדי ומאוחר מדי.
בתאריך 7.9.2005 התפרסמה טרגדיה של משפחה וילד מבית ספר ברמת השרון שקפץ אל מותו מגג בית הספר. לפני האסון, אף איש חינוך לא שם לב לשינוי בהבעת פניו של הילד, בהתנהגותו, כדי לשאול לשלומו ואולי לשנות את רוע הגזירה.
כמה אנשי חינוך פונים מיוזמתם לתלמידיהם ושואלים לשלומם, להרגשתם, מבחינים בשינויים ומבררים את סיבתם מבלי לכעוס על כך? יכולתי להמשיך ולהוכיח בשער על פני עמודים רבים, כיצד מערכת החינוך מגיבה תמיד מאוחר מדי ומעט מדי. זה השינוי הגדול שהמערכת חייבת לעבור: להתבונן, להבחין, למנוע ולהוביל - וכל זאת מבעוד מועד.
לסיכום: הוזמנתי ליטול חלק בוועדה של משרד החינוך ל"העצמת סמכויות המורים".
אשתתף ואשתתף, בכל לבי אעזור למורים להעצים את סמכותם מול הילדים. אבל בואו לא נשלה את עצמנו - מפני שאני תומכת במורים אני מרשה לעצמי לומר: סמכותכם היא לא תוצאה של חקיקה, סמכותכם נגזרת מהדוגמא האישית שהילדים מבחינים בה היטב.
איחורים לשיעור, אי הכנה קפדנית של מערך השיעורים, דרך לבוש לא הולמת, השקעה בעבודה במסגרת הנורמה בלבד ללא קשר לצורכי הילד במערכת ודרישות בלתי פוסקות להקלות ושיפורים.
המורים אינם זקוקים לשום ועדה ולשום גורם חיצוני כדי להעצים את סמכותם בפני התלמידים. צאו ולימדו מאותם מורים שהילדים אוהבים אותם, מכבדים אותם, ומכבדים את החוקים ואת הנורמות שהם מציבים לפניהם בכיתה.
אני שומעת יותר מדי את המשפט - "אבל הילד לא פנה אלי". מורים יקרים, אתם ורק אתם צריכם ליזום את הפנייה לילדים ולא לחכות שהם יפנו אליכם.
