מאז תחילת הסכסוך בינינו לפלשתינים לפני 80 שנה, יצאו לאוויר העולם מאות יוזמות לפיתרון. המו"מ בינינו התקיים בכל צורה אפשרית. בוועידות בינלאומיות, במו"מ באמצעות מתווכים, באופן ישיר או עקיף, במחשכים ולאור השמש. יש הרבה סיבות למה חזרנו תמיד לנקודת המוצא ולמעגל האלימות. חלקן זמניות לתקופתן. חלקן בעיות יסוד.
הישוב היהודי שלפני קום המדינה ומדינת ישראל בראשיתה הוכיחה פעם אחר פעם את נכונותה לאכוף את המרות הלאומית על כל פלגי העם. מה'סיזון' ב-1946 עוד טרם קום המדינה ועד פרשת 'אלטלנה' ופירוק הפלמ"ח מיד בהיווסדה ב-1948. ציוני דרך כואבים ושנויים במחלוקת לנחישות הישראלית לקיים מרות לאומית אחת.
החברה הפלשתינית מאז המרד הערבי הגדול בשנים 1936 עד 1939, לאורך כל מאבקיה בפלשתין נגד הבריטים, בירדן, בלבנון ונגדנו ניהלה אותם כמאבק כנופיות בה כל ראש קבוצה, כל תת פלג פורש מחזיק בידו את זכות הווטו על ההחלטות הלאומיות ומנהל את מלחמתו הנפרדת נגד האויב מבחוץ אבל גם נגד היריב מבית. פעם אחר פעם גלש המאבק הפלשתיני לאנרכיה פנימית מאז חאג' אמין אל חוסייני, מנהיג המרד הערבי בפלשתין ב-1939 עד אבו מאזן מודל 2005. רק פעם אחת בכל ההיסטוריה הפלשתינית הקצרה נעשה ניסיון לאכוף את המרות הלאומית בכוח. לבקשת שמעון פרס ב-1996 עצר יאסר ערפאת את גל טרור המתאבדים החמאסי מעזה בגל מעצרים וגילוח זקנים באופן זמני עד ההזדמנות הבאה. 'אלטלנה' פלשתינית מעולם לא היתה.
כרגע הרחוב הפלשתיני אנרכי כתמיד. חבורות חמושות, חלקם לוחמים חלקם פושעים גרידא, סוחטים בכוח האלימות והנשק תפקידים ומשרות במנגנוני הביטחון השונים, עד כי אין להבדיל בין החבורות החמושות - מי ממונה על שמירת החוק ומי מפר אותו. לא נבנית ברשות תשתית שתוכל באמת, בעתיד הקרוב, לאכוף את המרות השלטונית הנדרשת.
יש רבים מאיתנו שלאור התהליך מתלוננים ש"הפלשתינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". זה נכון רק בתנאי שהמטרה הלאומית הפלשתינית היא באמת - שתי מדינות לשתי עמים. יתכן שהמטרה הלאומית הפלשתינית היא 'מדינה אחת מהים עד הנהר', כפי שבכירים פלשתינים לא מהחמאס כיאסר ערפאת ופייסל חוסייני התבטאו לא פעם אחרי הסכם אוסלו. אזי "הפלשתינים מעדיפים להחמיץ הזדמנות ולא להחמיץ את המטרה", כפי שאהוד ברק גילה להפתעתו מהתרסקות תהליך אוסלו ב ספטמבר 2000. אפשר לכן להניח שהמטרה הלאומית הפלשתינית, במקרה הטוב, עדיין לא מגובשת ולכל פלג מטרה משלו. לנו אין באמת מושג.
בישראל יש אמנם הכרה רחבה שלא נשלוט לעד מהים עד הנהר. שבסופו של דבר נצטרך להתפשר על ארץ ישראל. עדיין מתנדנדת המטרה הלאומית שלנו בין 'שלום' ל'מדינה יהודית דמוקרטית'. אין סתירה מלאה בין המושגים.למרות זאת, כל מושג מייצג גישה שונה לפלשתינים, מגדיר אחרת את הקו האדום שלנו ויוצר ציפייה אחרת מתוצאות המו"מ.
'מדינה יהודית דמוקרטית' אפשרית מתוקף הנחישות וההתמדה שלנו. ה'שלום' גוזר תלות מלאה בפלשתינים. מכאן כבר נסחפנו בעבר להזנחת הזהות הלאומית ולתפיסה שהשלום עצמו יוצר את הביטחון. מה שאולי נכון לגרמניה וצרפת ותלוש לחלוטים מהמזרח התיכון. כשלון תהליך אוסלו שהתנהל רובו בצל טרור משתכלל וקריסת ממשלת ברק לתוך מלחמה אלימה בפלשתינים הם הוכחה חייה לטעות בהבנת הנקרא.
מי שקורא לעבור מיד למו"מ על הסכם הקבע, גלוי או בחשאי, קורא לחזור על שגיאות העבר ולהטיח פעם נוספת את הראש בקיר. קורא להתעלם מתנאי היסוד שהכשילו כל כך הרבה פעמים בעבר כל פיתרון. ההליכה במעגל אכן יוצרת תחושה של תנועה אבל סופה תמיד באותו המקום לאחר שהאנרגיה והזמן בוזבזו לשווא, כפי שזה במציאות, לצערנו.
הגיע הזמן שישראל תפסיק להתמקד בפיתרון הסכסוך ותתחיל לנהל אותו לזמן ארוך תוך היצמדות לשני עקרונות: מינימום מעורבות והתערבות בחברה הפלשתינית, מקסימום יוזמה בחברה הישראלית לעצב את גבולות מדינתנו כמדינה יהודית דמוקרטית שאינה שולטת ומתערבת בחיי עם אחר.