מזה זמן מתקיים דיון תקשורתי בשאלה הנכבדה האם ישראל צריכה לנטרל את הפוטנציאל הגרעיני של אירן כפי שהפציצה ב-1981 את הכור העירקי.
אין ספק שאירן לא החלה בפרויקט הגרעיני שלה ללא הפקת לקחים מלאה מהתקדים העירקי, ודאגה להסתיר ולפזר מתקני ייצור רבים ששום הפצצה לא תוכל לחסל אותם סופית, בדיוק כפי שמתכונת ההתקפה על שדות התעופה הערביים ביוני 67' הייתה האחרונה בהיסטוריה לאחר הפקת הלקחים שכללה את איחסון המטוסים בבונקרים. בנוסף, אירן אינה עירק והסכנות העלולות לצוץ מכיוונה לאחר התקפה כזו, שהצלחתה מוטלת בספק, הינן גדולות בהרבה.
עם כל הכבוד לעיתונאים הנכבדים הדנים בכך, אין הם ברי סמכא להחליט על מהלך כל כך מכריע. הבעיה הגדולה שלנו היא האנשים האמורים להחליט על צעד מסוג זה - ראשי המדינה ומערכת הביטחון, אותו מימסד שקיבל את ההחלטה המפוקפקת וחסרת האחריות על ההינתקות שכל הנחות היסוד המוצהרות לגביה קרסו מיידית באופן מביך למדי.
הבעיה הראשית היא ראש הממשלה, שלא מעטים סוברים שהוא מסוגל להגיע להכרעה מסוג זה כדי להשפיע על הצבעה במרכז הליכוד או על מערכת בחירות, בדיוק כפי שנטען על "תהליך" קבלת ההחלטה הקודמת לצורך חילוצו מערימת החשדות, טענה שהתפרסמה בגלוי ולא זכתה לתביעת הדיבה הענקית הצפויה כלפי האשמה מרחיקת לכת שכזו.
אם כך, על מי נסמוך? אולי על שר הביטחון, שהיה הרמטכ"ל מרחיק הראות שאמר "אני אהיה רמטכ"ל השלום" חודשים ספורים לפני מלחמת אוסלו, שנכח בהפקרתו של מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף ולא נקף אצבע, שדיבר בלהט נגד נסיגה חד-צדדית והלך אחרי אדונו כמו כלבלב, "קמב"ץ" בלשונה של סביבתו של עומרי, כדי לא להפסיד את הכסא, האיש שהרגיע נוכח החששות של הנסיגה באמרו "התסריט הגרוע לא חייב להתרחש" וכעת אינו חולם להסיק מסקנות נוכח התממשות החששות הגרועים ביותר.
אולי נשים את יהבנו על הרמטכ"ל,
דן חלוץ, השחצן הפורץ בסערה למקומות שבהם מלאכים חוששים לדרוך, שמזכיר יותר מכל אחד אחר את המנטליות של מטכ"ל מלחמת יום כיפור, הפוגע בצה"ל על-ידי התלהמות חסרת רסן נגד החיילים בני הישיבות חדורי המוטיבציה, אך הופך להיות זהיר כלפי ירי הקסאמים באמרו "התלהמות אינה תוכנית עבודה".
אם לא עליו, אולי נבטח ב"איש השנה", דן הראל, התותחן שכאלוף פיקוד הפקיר את גוש קטיף לירי אלפי פגזים ללא מענה, אך לא התפשר כמלוא הנימה עם משימת העקירה?
או אולי נסמוך על גרשון הכהן שהפך לגרשון המגרש? האינטלקטואל המתחבט שמרוב התעמקות וידע לא הבין את עומק השפל בתפקיד הבזוי שלקח על עצמו תוך כדי אימוץ מערכת נימוקים פשיסטית? שהתקשה להבחין בחורבן ההיסטורי ה'זניח' מול דרגת האלוף הנכספת.
מה בקשר למודיעין? ראש אמ"ן זאבי פרקש שהתבטא בחריפות נגד ההינתקות שינה כיוון בפקודת אדונו. האם יש ערך לחוות דעת של אדם שכזה? האם אנו בטוחים שלא יפיק חוות דעת שתתאים להשרדותו הפוליטית של שרון בניגוד לדעתו המקצועית? הרי הוא כבר עשה זאת.
אם לא בצבא, אולי נמצא את מבוקשנו במשטרה? ישנן שם כמה דמויות מופת כמו אורי בר לב, שמערכת הערכים שלו יכולה להכיל את הניגוד בין מגורים בעבר בעפרה עם עמידה בראש המאמץ המשטרתי שחולל את המהדורה הטרייה של ט' באב. עימו משרת עוד גיבור תרבות - ניסו שחם. העובדה שאדם כזה משרת במשטרה דקה לאחר התדריך המדהים שלו שצולם ושודר, מעידה על הרמה המקובלת שם.
ראשי מערכת הביטחון שמונו בהמלצתו והתערבותו של עומרי עונים היטב לציפיותיו ומתאימים לאינטרסים של משפחת שרון, אך לא בהכרח לאלו של המדינה. העובדה שבידה של חבורה שכזו נתונות החלטות מהסוג של איום קיומי צריכה להדיר שינה מעינינו. סדר היום של המימסד הישראלי נכון להיום אינו שם בעדיפות ראשונה את טובת המדינה לנגד עיניו, יש לו כנראה נושאים חשובים יותר.
אם כך, האם להפציץ את אירן? הואיל ואין לנו את כל הנתונים, ועל האנשים שלהם יש את מירב הנתונים לא ניתן לסמוך, נותר לקוות שאירן לא תותקף. דומה כי נשק גרעיני בידי אירן הוא בלתי נמנע, והדבר שיציל אותנו ממנו הוא מאזן האימה שהצליח להציל את העולם אפילו ממפלצות כמו סטאלין. נשק גרעיני מוחק את היתרון שיש למדינות גדולות מול מדינות זעירות המצויידות בו, וזו דווקא צריכה להיות דאגה של האירנים.
נותר רק להתפלל שבמצב של מאזן אימה לא יחליט שרון להטיל פצצת אטום כדי לזכות בסיבוב בחירות נוסף.
