בית ספר תיכון אי שם במדינת ישראל של שנת 2150.
"ובכן תלמידים, היום נלמד על פרשייה שליוותה את העם היהודי לאורך תקופה ארוכה ושאת שרידיה וספיחיה אנחנו יכולים לטעום עד ימינו אנו.
הכל החל באדם אחד, יהודי אשר בדה לעצמו דרך אידיאולוגית שהייתה מנוגדת לכל שהתחנך עליו בבית רבותיו. אותו איש פעל להגשמת חזונו על אף התנגדות חכמי הדת שבדורו. למעשה הוא אף זלזל בהם באופן מופגן בכל הופעותיו הפומביות.
אותו איש מת בטרם עת, כמו שנהוג לומר. אך לא היה זה מוות טבעי כמו התקף לב או טביעה. מי שהיה אחראי למותו היה יהודי, כך לפחות נטען שנים רבות אחרי שנהרג. את האצבע המאשימה הפנו, איך לא, כלפי הממסד הרבני אשר רדף אותו בחייו. את אשמת מי שטענו נאמניו כי רצח אותו הם תלו בהודאתו, על אף שזו נגבתה לא פעם באיומים ועינויים.
חשוב לציין, תלמידים, שבחייו לא היו לאותו איש הרבה נאמנים, אך לאחר מותו ובשל נסיבות המוות שינו כולם את דעתם לגביו ולגבי דעותיו השערוריתיות. למעשה, לאחר מותו שיוו לו נאמניו ותלמידיו שהלכו והתרבו מיום ליום תכונות משיחיות של ממש. בכל טקס אזכרה הוא הוזכר כקדוש המעונה אשר במותו ציווה את החמלה לאוייבים ואשר מורשתו קובעת כי אין הבדל בין דם לדם.
כמו כל קבוצה משיחית פנאטית, גם תלמידיו של אותו איש רדפו עד חורמה כל מי שהעז לערער על דברי מנהיגם-משיחם. בספרי ההיסטוריה רשומים מעשי אלימות נגד מי שהוגדרו ככופרים בתורתו. אנשים איבדו את עבודתם לאחר שערערו בפומבי על אמיתות החזון שלו ועוד ועוד מעשים נוראים עד אין קץ.
"המורה, היום נלמד על ישו הנוצרי?"
"לא, מה פתאום, היום אנחנו לומדים על יצחק רבין".
