הציבור הישראלי בעל האמצעים איבד, ככל הנראה, את אמונו ביכולתה של הממשלה להנהיג בתבונה עסקית את ענייני כלכלת ישראל. עובדה: מן הדיווחים בתקשורת אנחנו לומדים לדעת, כי לא מעט ישראלים בעלי יכולת העבירו בחדשים החולפים יותר מחצי מיליארד דולר למאגר הפיקדונות הישראלים שכבר חמקו לחו"ל מאז תחילת השנה. מה שבטוח - בטוח. והנה עכשיו אנחנו מתבשרים כי לא רק הציבור, אלא גם בנקים גדולים בישראל, מחפשים מסתור בטוח בחו"ל מפני הסערה הפיננסית-כלכלית המתקדרת מעל האופק של המשק הישראלי.
מכבסת מלים יפות כמו "שינוי באסטרטגיה של הבנק" אינה יכולה להסתיר את העובדה, שמזה חדשים לא מעטים מקיים שלמה נחמה יו"ר בנק הפועלים מו"מ עם אריה מינטקביץ יו"ר בנק דיסקונט, במטרה לרכוש, תמורת 750-800 מיליון דולר, את בנק דיסקונט ניו-יורק; המכבסה הזו גם אינה מסוגלת לעמעמם את משמעות המסר השלילי הטמון בצעד העסקי המוגדר כ"חכם". המסר העגום הזה נראה חד וחלק כך: גם בבנקים, הארזים הראשיים במשק הישראלי, נפלה השלהבת. גם המנהלים השנונים של המערכת הבנקאית, הקוראת כבספר הפתוח את ההתפתחויות השליליות בכלכלת ישראל, שוב אינם מאמינים ביכולתה של ההנהגה לכלכל את ענייני הכלכלה. גם הם מחפשים מסתור בטוח לכספם מפני הסערה המתקרבת.
נוכח מסר חמור שכזה, אסור לממשלה לשבת באפס מעשה כאילו מדובר בעסקה המתרחשת בטימבוקטו בין שני בנקאים שמותר להם לעשות בנכסיהם כראות עיניהם. לא זה המצב בעסקה המתרקמת לגבי דיסקונט ניו-יורק. למי שאינו זוכר ראוי להזכיר נשכחות: בנק דיסקונט, הבעלים של דיסקונט ניו-יורק - הוא בנק ציבורי הנמצא מזה שנים בשליטת מדינת ישראל. אריה מינטקביץ ושלמה נחמה, המנהלים מו"מ בהתאם למטרותיהם העסקיות - עוסקים, בעצם, בניסיון להעביר מיד ליד שליטה בנכס שאינו שייך לאיש מהם אלא לציבור הישראלי.
לא זה המקום לדון בשאלה אם נכס ציבורי יכול להימכר ללא מכרז או ללא תהליך של הגשת הצעות לפי שיטת "המרבה במחיר". דבר אחד ברור: אם מדינת ישראל רוצה לבלום במהירות וביעילות את תהליך ההימלטות של כסף ישראלי לחו"ל - היא חייבת לעצור את התהליך באיבחת החלטה אחת, שתעביר מסר ברור למשק הישראלי הפוסק כי העיסקה הזו לא תקום ולא תהייה.
עסקים שבשליטת הממשלה הם נכס שחייב להניב פרי למשק הישראלי, ולא נכס שכל תפקידו הוא לרעות בשדות זרים בחו"ל. אם המדינה הגיעה למסקנה שדרוש לבנק דיסקונט הון נוסף לשיפור מצבו העסקי - שתגייס הון כזה בבורסה; אם בנק דיסקונט מבקש למכור את דיסקונט ניו-יורק שיואיל בטובו לבקש מראש את רשות הבעלים וימכור את "הסחורה" האטרקטיבית למרבה במחיר, במסגרת מכרז בינלאומי. כל מכירה בשיטה אחרת מעלה שתי תהיות עקרונית. האחת במישור הכלכלי-עסקי והשניה ברמה הפסיכולוגית. השאלה העסקית: האם באמת מצבו של בנק דיסקונט כל כך חמור עד שהוא נאלץ להתחיל לממש נכסים מניבים? והשאלה הפסיכולוגית: האם יש משהו שהבנקאים יודעים על אודות המשק הישראלי שהציבור הרחב אינו יודע, ולכן הם מרכזים מאמץ פיננסי-עסקי בחזית השווקים שמחוץ לישראל To be on the safe side.
כדי לבלום באיבו את המסר הסמוי העולה מן העסקה המדוברת, נראה כי הבעלים - קרי: ממשלת ישראל והמפקח על הבנקים - חייבים לבלום אותה מיידית, בעודה באיבה, ואפילו אם היא מוצגת כעסקה שאולי אין טובה ממנה. כי אם מסר החשש מפני עתידו של המשק הישראלי הוא השלהבת שנפלה בארזי הבנקים, מה לנו כי נלין על אזובי הקיר המבקשים גם הם מקלט בטוח לכספם שהושג בעמל רב וביזע, במשך שנים רבות.
