כל היריון נושא בחובו סיכון של הולדת ילד הסובל ממום בריאותי מולד, או מום הנגרם בלידה עצמה. הסיכון אינו מבוטל ויש לזכור עובדה זאת, למרות שהנטייה הטבעית והאנושית הנה להדחיק את קיומו. על-פי הנתונים, אחד מכל כ-50 יילודים סובל ממום המחייב דיווח למשרד הבריאות ואחד מכל כ-130 ילדים [החל מגיל 3] יהיה בעל מגבלות רפואיות משמעותיות ובעל תלות רבה מאד בזולת בפעולות היום יום, באופן שיהיה זכאי לקבלת גמלת ילד נכה מהמוסד לביטוח לאומי.
רובם המכריע של הילדים הזכאים לגמלה זו נזקקים לה הואיל ונולדו עם מגבלות בריאותיות חמורות. חלק ניכר מאוד מהילדים הזכאים לגמלת ילד נכה, ייזקקו בעתיד לגמלת נכות כללית, באשר נכותם תמנע מהם יכולת השתלבות במעגל העבודה.
עובדה נוספת היא, כי למרות ההתקדמות הרפואית ופיתוח דרכי אבחון מוקדם של פגמים בריאותיים בשלב טרום לידתי, עדיין לא חלה הפחתה משמעותית בהיקף הבעיה. הסיבות לכך חורגות ממסגרת רשימה זו, אך יש להעיר כי לעובדה שנשים יולדות בגיל מתקדם יותר יש משמעות בהקשר זה.
מעבר לנתונים קיימת המצוקה של כל משפחה שנולד לה ילד נכה ועליה להתמודד עם הטיפול בו, ישנם קשיים כמו מציאת מסגרת חינוכית מתאימה עבורו, התמודדות עם הוצאות כספיות משמעותיות בקשר לטיפול בו ומעבר לכל התמודדות עם העובדה הקשה שילדם הנכה יהיה בוגר נכה שאין בכוחו להתפרנס והוא יהיה תלוי בעזרת הזולת כל חייו. חלק קטן מהמשפחות יכול להמשיך ולפרנס ילד נכה מעבר לגיל 18 ועל רובן הצורך מטיל הדבר עול כבד ביותר. התוצאה ההכרחית הנה שברוב המקרים הילד הנכה ייאלץ להתקיים שנים רבות על גמלת הביטוח הלאומי, זעומה ככול שתהיה. הילד הנכה צפוי לרוב להיות נכה ועני מרוד בחייו.
מצב דברים זה מעורר את השאלה האם לא ניתן לאפשר להורים בעתיד למנוע מילדם הנכה לפחות את סכנת העוני. האם לא ניתן ליצור תוכנית ביטוח שתאפשר מתן סיוע נוסף לילדים נכים, תוכנית שתירכש בטרם הלידה ואשר תבטיח מידה של קיום בכבוד לילד הנכה, או למצער לילד הנכה אשר לא יוכל לדאוג לעצמו מגיל 18 [בהנחה שעד לגיל זה קצבת הביטוח הלאומי וכן סיוע נוסף מכסים חלק נכר מהצרכים]. הצורך בתוכנית ביטוח כזו, לאור הסיכונים שהוצגו לעיל הוא ברור וניתן לתמוה על העובדה שתוכנית ביטוח כזו טרם הוצעה.
כוונתי במונח תוכנית ביטוח הנה לתוכנית ביטוח לקצבה נוספת לילד הנכה. תוכנית זו צריכה להתייחס תחילה לבעלי הנכות הרפואית הקשה ואשר אינם יכולים להשתכר כלל למחייתם. במקרים אלו נכללים ילדים שהוכרו כילדים נכים על-פי מבחני הביטוח הלאומי והוכרו עם הגיעם לגיל 18 כנכים בשיעור 100%. ההתמקדות בקבוצה זו נובעת מהעובדה שניתן לשקם ולכוון ילד שהינו בעל נכות פחותה יותר, ועל כן מן הראוי תחילה לטפל במקרים הקשים ביותר, אך אין לשלול כלל את הרחבת התוכנית.
הורים המעוניינים להבטיח את עתידו של ילדם, אם ייוולד נכה בדרגה חמורה, וירצו להבטיח לילד, לכל ימי חייו, קצבה צנועה נוספת בשיעור 1,000 שקל לחודש, מעבר לקצבת הביטוח הלאומי, יזדקקו לשריין לשם כך סכום השווה לכ175,000 שקל ביום הולדת הילד, או לחסוך סכום של כ-300,000 שקל עד הגיע הילד לגיל 18. [התחשיב המקורב הנו לפי השווי המהוון של הקצבה בהנחת ריבית של 3.5% ובהנחת תוחלת חיים עד גיל 78]. הנתונים לעיל הנם כמובן מקורבים בלבד ועשויים להשתנות על-פי רווחי השקעות הכספים והשינוי בתוחלת החיים]. עבור רובן המכריע של המשפחות זו משימה קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרית.
הנתונים לעיל מבססים את הצורך ביצירת תוכנית ביטוח שתבטיח את היילוד הנכה, בטרם לידה, מחיים של מחסור. ברור שפוליסת ביטוח תהיה כרוכה בעלות ומשימת התמחור מוטלת על אנשי המקצוע, אך אין לי ספק כי עבודה רצינית על מאגרי הנתונים הקיימים כבר במקורות שונים, יכולה להניב תוכנית ביטוח רצינית. אם תוצע תוכנית כזו נראה לי שהאינטרס הציבורי ביצירתה הוא כה רב שיהיה מקום לדרוש הכרה לצורכי מס בהוצאות רכישת הביטוח וכן קיים צורך בהשתתפות חלקית בעלות הביטוח למשפחות מעוטות אמצעים. אם תוצע תוכנית כזו ניתן יהיה להצביע על תועלתה ונחיצותה להורים, גם בהשוואה לעלויות אחרות הכרוכות בהחלטה להביא ילד לעולם.
משפחות רבות נכונות להשקיע אלפי שקלים בבדיקות המיועדות לאתר מומים בעובר בשלב טרום לידתי. ניתן להערכתי לשכנע אותן כי מן הראוי להשקיע השקעה דומה על-מנת להבטיח את עתיד הילד, אם למרות הבדיקות הרבות לא הצליחו הרופאים לאתר מומים שהתגלו רק לאחר הלידה. אין ספק כי הורים המצפים להולדת ילדם בוודאי לא יאהבו לחשוב על האפשרות כי ייוולד נכה אך גם איש אינו אוהב לחשוב שהוא עתיד למות או לחלות במחלה קשה ואין חוסר הנעימות מונע ממנו לרכוש ביטוח למצבים אלו.
על-פי הנתונים שקיבצתי ניתן להעריך כי בישראל כל שנה נולדים כ-1,300 ילדים נכים הזכאים לגמלת נכות. אם אנו רוצים להבטיח לילדי העתיד שייוולדו נכים רמת חיים סבירה יש לגשת ליצירת תוכנית ביטוח ללא דיחוי. מן הראוי הוא שתוכנית זו תגובש על-ידי חברות הביטוח המסחריות, אך יש לעודד אותן לפעול בכיוון על-ידי הקמת ועדה מיוחדת אשר תקבץ את כל הנתונים הרלוונטיים ותכלול אנשי מקצוע בכל התחומים הנוגעים כגון: רופאים, משפטנים, אנשי הביטוח הלאומי, עובדים סוציאליים ואקטוארים, וכמובן- מומחי ביטוח.
אין לי ספק כי אם תוצג תוכנית ביטוח מתאימה ההכרה בנחיצותה תביא גם לרכישתה בהיקפים גדולים. האתגר מונח לפתח חברות הביטוח בישראל וניתן לקוות שאחת מהן לפחות תרים את הכפפה ותנסה ליצור תוכנית ביטוח מתאימה.