סוגים רבים של שחיתות קיימים במערכות ציבוריות. שחיתות פוליטית, שחיתות ממשלית, שחיתות של אנשי ציבור, שחיתות מנהלית, שחיתות בירוקרטית - אלו הן רק חלק "טיפולוגיות" אפשריות של שחיתות.
העובדה שאני "נתקע" עם רכבי בפקק ארוך המתחיל משדה התעופה נתב"ג ומשתרך עד ת"א, גם הוא בעיני סוג של שחיתות. מישהו קיבל את כספי כמשלם המסים ולא עשה את המוטל עליו בכדי לפתור את בעיות התחבורה למטרופוליטין העמוס ביותר בארץ. זהו "ניצול לרעה" של כספי משלם המסים ולעיתים אני רואה בכך דרגה גבוהה יותר של חומרה מאשר איזה חבר של חבר מרכז הליכוד שזכה בקדימות במכרז לשירותי ניקיון באחד ממשרדי הממשלה.
העובדה שאני משלם ממיטב כספי לרשות המקומיות במקום מגורי או עסקי, והתמורה שאני מקבל על-כך ברמה של שירותים עירוניים ציבוריים הנה נמוכה ביותר - גם זו סוג של שחיתות.
כאשר מכספי משלם המסים העובדים בבנק ישראל, במשרד מבקר המדינה, בחברות הממשלתיות החזקות ובכל מיני גופים סטטוטוריים הנה גבוהה בהרבה מהממוצע במשק היצרני - גם זוהי רמה מסוימת של שחיתות.
כאשר המשכורות של חברי הכנסת עולים ועולים ומגיעים כבר לרמה של כ-80,000 שקלים בחודש בנוסף לכל מיני הטבות שונות ומשונות - גם זו רמה של שחיתות.
כאשר במשרדי הממשלה ובגופים ציבוריים אחרים קיימים "שוהים בלתי חוקיים" רבים - אותם עובדים המשתכרים יפה אולם כבר שנים אינם מתפקדים או אין בהם כבר צורך, אולם וועדי העובדים, ההסתדרות והתקנות אינן מאפשרים "העברתם" למשק היצרני - גם זו סוג של שחיתות.
כאשר בחלק ניכר מרשויות ציבוריות לא נותר תקציב לפיתוח ולשירותים ציבוריים, מכיוון שרובו הולך למשכורות עובדים - גם זה סוג של שחיתות.
כאשר פרויקטים נמשכים שנים על גבי שנים, בדרכם "שופכים" כסף רב לריק ובסופו של דבר לא מגיעים לידי מימוש - גם בזה יש סוג של שחיתות.
וכך הלאה וכך הלאה.
אין ספק שהרבה יותר "סקסי" לעסוק במקרי שחיתות המובילים לאנשים מפורסמים - שרים, מנכ"לים, חברי כנסת וכדומה - אולם לא בהכרח אלו הם מקרי השחיתות בעלי פוטנציאל הנזק החמור ביותר.
בעיני הרבה יותר חמור מה שנחשף הבוקר במוסף "סופשבוע" של "מעריב", בכתבתה של שרה ליבוביץ-דר: "לא יעלה על הדעת", ממנה עולה מערכת הונאה ישירה של תושבי בית שאן אשר שמו יהבם בראש העיר הנבחר והעשה הכל בכדי לנצל לרעה את מעמדו ואת תקציבי העירייה שרובם ככולם מקורם במשלמי המסים ותושבי העיר. זוהי שחיתות קשה, חזיתית, צינית ובוטה.
כבר למדנו ש"סיכול ממוקד" ו"טיפול נקודתי" במקרי שחיתות, גם אם חלקם מסתיימים בהגשת כתבי אישום, או הדחה והתפטרות של נבחרי ציבור ופקידים בכירים (למרות שזה נדיר), אין בה בכדי לעקור מהשורש את השחיתות לכל סוגיה, לרבות השחיתות של נבחרי הציבור.
הבעיה היא ה"נשאים" של השחיתות: שרי הממשלה לדורותיה, אשר "בהעלמת עין" נתנו לשחיתות לחדור למשרדיהם ולמערכות עליהם שולטים (חלקם, כמובן, גם לקחו חלק פעיל ב"חגיגה"), העוזרים והיועצים הפוליטיים הפרוסים ופזורים בכל הנקודות האסטרטגיות במערכות הציבוריות - ממשרד ראש הממשלה ועד אחרון המשרדים בארכיון הממשלתי.
אלו הקימו "דורות ממשיכים", אשר חדרו יותר לעומק ולרוחב; יושבי ראש ומנכל"י החברות הממשלתיות, אשר באצטלה של "עבודה ציבורית" חלקם "עובדים על הציבור" וממשיכים את השושלת של העדפת אינטרסים, מקורבים וקרובים. אלו גם "תורמים" לרמת השחיתות בכך שלא נוקפים כל אצבע למען מניעתה; וכמובן פקידים בכירים אשר מקנן בהם הפוטנציאל האישי של השחיתות.
בכדי לתקן זאת, או לפחות לצמצם את התופעה, יש לפעול לכמה כוונים אפשריים: להפחית בשיעור דרמטי את השכר והתנאים של תפקידי היועצים, העוזרים הפוליטיים ומשרות "אמון" אחרות - כך שלא יהיו אטרקטיביים לפעילים פוליטיים וכל מיני מקורבים, כך גם לעשות לגבי תפקידי יושבי ראש ומנכ"לים בחלק מהחברות הממשלתיות והגופים הסטטוטוריים;
לקבוע כי לא יוכל לעבוד במשרד או גוף ממשלתי יועץ/עוזר פוליטי שאיננו בעל השכלה אקדמית ו/או ניסיון מוכח באותו תחום של המשרד או הגוף; לקבוע כי כל המינויים בשירות הציבורי יהיו גלויים לציבור באמצעות אתר אינטרנט שייוחד לכך;
לקבוע ששר אשר יועץ או עוזר שלו הואשם והורשע בפלילים בהיותו תחת פיקודו של אותו שר יחייב הדבר התפטרות אוטומטית של השר האחראי; לקבוע כי מינויים פוליטיים יהיו חייבים ב"תעודת יושר" מהמשטרה; לבצע רפורמה כוללת בכל נושא המכרזים (נראה שבאמצעות כלי זה חודרת רוב השחיתות לתקציבי המדינה ומשאביה) - אלו הם רק מקצת הצעדים האפשריים.
לצורך כך יש צורך בהקמת צוות חוץ-פרלמנטרי, אשר יעוגן בחקיקה, בו יהיו שותפים פנים שונות של החברה והמילייה המקצועי בישראל - בשאיפה לעגן "חקיקה אנטי-שחיתות".
באשר לשחיתות המינהלית - לצורך כך דרושה רפורמה עמוקה בניהול ובמינהל הציבורי, כפי שנעשו בחלק ממדינות העולם המערבי.
