הציווי המוסרי מחייב אותנו לשמור על הנפשות שלנו ושל זולתנו מבלי להבחין בגוון הדם. חיי אדם ובריאותו אינם מטבע עובר לסוחר ולא ניתן למדוד את קדושת החיים והבריאות בערכים כספיים. מהציווי המוסרי נובעת רתיעה חד-משמעית לייחס לחיי אדם ערכים כלכליים, אך חיי המעשה מעוררים שאלות המחייבות התייחסות כלכלית לערך של חיי אדם. האם, וכיצד ניתן ליישב בין הציווי המוסרי לבין שאלות וצרכים מעשיים?
בשנת 1941, פרסם סטפן וינסנט בנט את הספר "השטן ודניאל ובסטר". הספר, שכונה "כל מה שכסף יכול לקנות", מספר על חוואי קשה יום שערך חוזה עם השטן לפיו החוואי יזכה לשבע שנות עושר, ובתמורה לכך בתום שבע השנים השטן יאסוף את נשמתו. בסוף התקופה המוסכמת ולאחר שהשטן קיים את חלקו בעסקה, הוא מבקש לקחת את שהובטח לו. סיפורו של בנט מסתיים בסוף טוב - החוואי שוכר את שירותיו של הפרקליט הנודע דניאל ובסטר, שמתמודד עם השטן, ומצליח לשכנע חבר מושבעים מפוקפק שגם מי שנולד חסר מזל זכאי לחיים הגונים. למרבה הצער, מרבית בני האדם אינם יכולים לזכות בשירותיו של דניאל ובסטר והם נאלצים "לשלם לשטן" מחיר המשפיע לא רק על איכות החיים, אלא לעיתים גם על משך החיים.
את המקרים הקיצוניים של ניהול מקח כלכלי על חיי אדם מזמנים שליחי השטן עלי אדמות, הדורשים כופר נפש או דמי פדיון שבויים. למרבה הצער, ההיסטוריה מכירה גם תופעות אכזריות שכאלה. חכמי ישראל בדורות שונים נאלצו להתמודד לא אחת עם בעיות כואבות מסוג זה ונתנו לכך את דעתם. המענה לשאלות הגורליות והקשות לא ניתן בדרך כלל בתשובות כמותיות, אלא בשקילת סכנת החיים המיידית והנוכחית מול סיכוני חיים עתידיים שעלולים להיווצר בעתיד כתוצאה מכניעה לסחטנות חסרת מצפון. עם זאת, חכמי ישראל התקינו בעבר תקנה לפיה החובה לפדות שבויים מוגבלת עד לגובה שווים בשוק העבדים, ובכך נתנו תשובה כמותית לערך חיי אדם. התשובה לא נועדה, כמובן, לקבוע את ערך החיים, אלא את נורמות המיקוח האכזרי בעסקות פדיון שבויים, אך היא תשובה כמותית.
במרס 2004 קבע בית המשפט העליון בישראל תקדים ששינה הלכה קודמת בתחום הפיצויים למי שחייו קופדו כתוצאה ממעשה נזיקין. ההלכה החדשה, שנודעה בכינוי: "הלכת השנים האבודות", מביעה שינוי בנכונות המשפטית להתמודד עם כימות כלכלי של ערך החיים לצורך פסיקת פיצויים על נזקים בנפש. הגישה הקודמת נמנעה מכך, בין השאר, כדי להימנע מייחוס ערך כלכלי לחיי אדם כתוצאה מהקושי המוסרי בייחוס ערך כזה, אולם בית המשפט העליון מצא לנכון לשנות את הגישה הקודמת בהקשר המוגבל של פיצוי כספי על נזק שגרם לאובדן חיים.
בחיי היומיום כל אחד מנהל "עסקות כלכליות עם השטן". כל אחד מאיתנו קובע בתקופות שונות של חייו ולצרכים שונים, תעריפים ורמות סיכון לחיים ובריאות שהוא מוכן ליטול על עצמו. החלטות נועזות אינן מתקבלות על-ידי כל אחד ולא בכל יום, אך חיי השיגרה מייצרים עסקות קטנטנות ורבות עם השטן. העסקות הקטנות שאנו עורכים עם השטן כוללות החלטות הנוגעות לנטילת סיכונים בדרך של ניהול סגנון חיים לא בריא, כמו תזונה לקויה, עישון או שתיית משקאות אלכוהוליים, או החלטות הנוגעות לנטילת סיכונים בדרכי היבשה, האוויר והים, או במקומות עבודה. החלטות מסוג אחר מתייחסות למחיר שאנו מוכנים לשלם עבור רכישת מנגנוני הגנה שונים כמו תרופות וחיסונים או אמצעי בטיחות, אשר מנמיכים רמות סיכון סטטיסטיות נתונות.
ממשלות וארגונים שונים האמונים על ביטחון הציבור, ועל מניעה והפחתה של סיכונים משותפים, ניסו לקבוע לצורך קבלת החלטות רציונליות ואחידות, נקודת ייחוס הקרויה: "ערך סטטיסטי של חיי אדם". אין הכוונה למחיר של חיי אדם מסוים, אלא לערך כלכלי כמותי שניתן להשתמש בו בניתוחי עלות מול תועלת, כדי לבטא את ההשקעה הכספית הציבורית הנדרשת על-מנת להפחית באחד את ההסתברות הסטטיסטית להתרחשות מקרי מוות. ה- "ערך הסטטיסטי של חיי אדם" מסייע בקבלת החלטות המשפיעות על חיי אדם בין השאר בתחומי הבריאות, התחבורה והבטיחות בעבודה. מחלקת התחבורה בממשל הפדראלי בארה"ב המליצה במזכר משנת 1993 להתייחס לערך של 2.5 מיליון דולר כ- "ערך סטטיסטי של חיי אדם", לצורך ביצוע הערכות כלכליות בדבר השקעת משאבים המקטינים סיכונים בדרכים. ערך זה מתעדכן ובתחילת 2002 הוא עמד על 3 מיליון דולר. "ערך סטטיסטי של חיי אדם" אינו מבחין בין אזרחים שונים, לא לפי לאום, אמונה, גזע או מין, ואף לא לפי רמת גיל או הכנסה. ערך זה נקבע על-סמך מחקרים וסקרים שונים, כאשר ההערכה המקובלת מבוססת על נקודות משען שונות. מקורות התייחסות הם: תוספת הסיכון הנהוגה במשק בתשלום משכורות לעובדים המוכנים לקבל על עצמם תעסוקה הכרוכה בסיכונים מוגברים, תצפיות על התנהגות צרכנים ונכונותם לשלם מחיר עבור אמצעי הגנה שונים כמו גלאי עשן, חגורות בטיחות, קסדות מגן וכיוצא בכך, ותשובות לסקרי שאלונים.
בתחילת יולי 2005 הוגשה לממשלת ישראל תוכנית מפורטת על-ידי "הוועדה להכנת תוכנית לאומית רב-שנתית לבטיחות בדרכים". בין השאר, תוכנית זו הציעה לציבור "עסקה" הנוגעת באורך החיים הסטטיסטי של משתמשי הדרכים. לפי הצעה זו הציבור נדרש לשלם בטווח הקצר אגרת בטיחות בגובה 9% מעלות ביטוח החובה של כלי הרכב ישירות לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מנגד הרשות תהיה מחויבת לספק לציבור רמת בטיחות מוגברת. ביסוד ההצעה טמונה ההנחה כי התוצאה של תשלום אגרת הבטיחות והצלחת התוכנית תהיה ירידה משמעותית בנזקי התאונות ולכן גם בתשלומי פרמיות הביטוח, כך שההשקעה תוחזר לציבור תוך מספר שנים.
כנגד הצעה זו הועלתה ביקורת משני כיוונים עיקריים:
- חלק מהציבור מחה על כך שהוא נדרש לשלם מס חדש עבור זכות המוקנית לו במסגרת חובות השלטון לייעד מקורות מכספי המיסים לשמירת הסדר הציבורי ושלום הציבור.
- משרד האוצר התנגד ליצירת תקדים של מס "הצבוע" לייעוד מוגדר ואינו נכלל במסגרת סדרי העדיפויות הכלליים במדינה. לטענת משרד האוצר, חוקי התקציב מבטאים שיקולים ערכיים ורגישות לחיי אדם לא רק בתחום הבטיחות בדרכים, אלא גם במסגרת סעיפים אחרים כמו תקציב הביטחון, הבריאות והרווחה.
בספר "השטן ודניאל ובסטר" השטן הציע עסקה של כסף תמורת קיצור חיים. הצעת התוכנית הרב-שנתית לבטיחות בדרכים הפוכה מהצעתו של השטן - השקעה תמורת הארכת חיים. לעת עתה הצעה זו ירדה מסדר היום, וחבל שכך. מדובר בהצעה מצוינת שאמורה להחזיר את ההשקעה תוך זמן קצר בהחזר של הערך היקר ביותר – חיים ובריאות. ראוי להחזיר את ההצעה לסדר היום וללבן את פרטיה משום שכידוע "השטן נמצא בפרטים". החשש הציבורי מההצעה נובע מחוסר האמון של הציבור כי רשויות השלטון יקיימו את חלקם בעסקה, זהו חשש טבעי המלווה עסקות רבות, ופתרונו בערבויות וביטחונות. אם פרט זה יוסדר, יהיה בכך צעד חשוב לא רק להצלת נפשות, אלא - לא פחות חשוב מכך - להשבת האמון של הציבור בשלטון.