כמה מילים אישיות. נולדתי במושב ותיק בו הרוב המכריע של התושבים הצביע מאז ומעולם למפלגת העבודה. קודם לייסודה הצביע הרוב המכריע למפא"י. זכרוני הפוליטי הראשון היה הויכוחים הנוקבים בשנת 1965 בין חסידי בן-גוריון שפרשו לרפ"י לבין נאמני מפא"י הוותיקים. ההצבעה עבור מפלגות תנועת העבודה הייתה יותר עניין של השתייכות שבטית, מאשר השקפת עולם. עובדה זו לא השתנתה.
הבחירות הראשונות בהן זכיתי להצביע היו אלו שהתקיימו מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. אז הציבה מפלגת העבודה כמועמדיה את הכוורת של ממשלת המלחמה [גולדה דיין, ספיר]. ההצבעה למפלגת העבודה שוב לא הייתה עניין של בחירה מובנת, והסיסמא, למי שזוכר, הייתה: "בכל זאת מערך". זו הייתה גם התקופה שרבים טענו כי הצביעו למפלגת העבודה, אך לקחו כדור נגד בחילה.
חודשים ספורים אחר אותן בחירות קרסה ממשלת גולדה מאיר. לא אובדן הרוב הפרלמנטרי הוא שגרם לכך כי אם, מה שניתן לכנותו, אובדן הסמכות המוסרית. לראשות המפלגה והממשלה נבחר יצחק רבין לאחר מאבק צמוד עם שמעון פרס.
מאז אותה תקופה ועד היום העניקה לנו מפלגת העבודה תמיד שתי אפשרויות ממשיות בכל הנוגע להצבעה על המועמד להנהגתה. האפשרויות הן: לבחור בשמעון פרס או בגנרל מוותיקי הישוב. רבין, ברק ומצנע הם בסופו של דבר גנרלים מהישוב הוותיק. מפלגת העבודה מעולם לא סברה שעליה לבחור כמנהיג מועמד משיכבה חברתית אחרת. בסופו של יום, ועם עריכת החשבון הפוליטי, הדבר נובע מהערכה כי אין בכוחה של המפלגה לפרוץ לצבורים אחרים.
בניגוד גמור להשקפה לפיה מפלגת העבודה איבדה את דרכה ולכן איבדה את בוחריה, סברתי תמיד ההיפך הוא הנכון. מפלגת העבודה איבדה את דרכה משום שאיבדה את בוחריה. אני מודע לכך כי ממסקנה זו משתמעת השקפה ממעיטה ביחס למשקל האידיאולוגיה בחיים הפוליטיים - אך להערכתי זו המציאות. מפלגת העבודה אינה מושחתת יותר מהליכוד והשקפתה אינה מקובלת פחות על הציבור הישראלי, שממילא ברובו הינו גמיש ומציאותי בהשקפותיו.
מפלגת העבודה גוססת כי מצביעיה באו משכבות חברתיות שהפכו למיעוט, כי בוחריה המסורתיים עוברים בהדרגה מן העולם, ובנסיבות אלו גם מנהיגיה נוטשים אותה בהדרגה ופונים לתחומי עיסוק אחרים. מאחר ומפלגת העבודה אינה מאמינה יותר כי ביכולה לשרוד, היא נמנעת במודע לאמץ השקפות הנוגדות את השקפות הליכוד.
קראתי ראיון עם פוליטיקאי ישר דרך שפרש - אברהם שוחט - ובצער רב נוכחתי לדעת כי אין בכוחו לאמץ דרך כלכלית וחברתית שונה. למעשה, הוא מאמץ במלואה את משנתו הכלכלית של נתניהו תוך "הדגשת" נושא הרגישות החברתית. דיבורים על רגישות חברתית ניתן למצוא לרוב גם בליכוד ושם לפחות קיים אינטרס מסוים, הנובע מציבור הבוחרים ומהמאבק עם ש"ס, כי בכל זאת יהיו צעדים כלשהם בכיוון. מצידה של מפלגת העבודה קשה להאמין גם בקיומו של אינטרס.
ברצוני לפנות אל ציבור חברי מפלגת העבודה הנקראים להצביע בבחירות למשרת יו"ר המפלגה ולהמליץ להם להצביע לעמיר פרץ. לא בכל נושא השקפותיו של עמיר פרץ קרובות להשקפותיי, אבל הוא הסיכוי היחיד שיש למפלגה זו. חברי העבודה, מפלגתכם תיוושע רק אם תוכלו להתחבר לשכבות חברתיות נוספות, ואלמלא כן, אין לכם כל חשיבות. האם אתם באמת סבורים כי המלכתו מחדש של שמעון פרס היא התרופה למצבה הסופני של המפלגה? האם גנרל נוסף כמו וילנאי [ואולי אהוד ברק?] הוא הפתרון?
חברי מפלגת העבודה - בבחירות הקרובות אינכם נדרשים להצביע על מועמד לראשות הממשלה הבאה. אתם יודעים זאת כמוני. הבחירה שלכם היא האם יימשך תהליך הגסיסה המואץ של המפלגה, או שמא ניתן יהיה להקימה יום אחד לחיים חדשים.
אני איני איש פוליטי. איני חבר במפלגת העבודה ואיני בעל זכות הצבעה או כל עניין אישי בבחירות אלו. אך כמי שנולד וחש קירבה לתנועת העבודה המסורתית, הייתי רוצה לראות כי מפלגתכם בחרה בחיים חדשים. במצבכם חשוך המרפא אני רואה כיום רק מועמד אחד שיש ביכולתו, בטווח הארוך, להביא להחייאת המפלגה. שמו: עמיר פרץ.
