יציאת מצרים היא תחנת מהפך בדברי ימי הזהות היהודית. עד אליה עבדות היא מציאות נסבלת. גם אם היא כפויה, היא אחת מן האפשרויות הלגיטימיות של הגדרה עצמית. יש בה דביקות באלוהים העומדת במבחן הלחץ. שני אדם לוחצים את הנתונים לחסדם. יש בה ייסורים המהווים בזיכרון הקולקטיבי תשתית לטיפוח ההכרה בגבורת הנפש. היא הוויה של מאבק מתמיד על בכורת הרוח על החומר. כל זה שבח שבגלות. יש שקידשו אותה. לא התאוו להיפרד מעליה. יש גנות בשבח אותה גלות, המנוסה מפני החופש, הנכונות לנוח לאומית בחיקה של אומה אומנת, נדיבה או אכזרית, היינו הך, החיים עם האמונה כי החרות היא 'הלכתא דמשיחא' עד שהקיום אינו מקריב נפשו עליה בעולם הזה, אלא חי בלעדיה בהכנעה נואשת או חכמה, היינו הך.
מיציאת מצרים ואילך, גם לתוך דברי הימים בהם רדפו רדיפות אלה את אלה, ויגון השיג אנחה, ודמעה חרבה והדם שתת, הופכת החרות שנקנתה עם יציאת מצרים למצב הצבירה הזהותי של העם היהודי. הוא מצווה עליה. מקומו של האדם בעולם הזה הוא מקומם של בני חורין. יציאת מצרים היא הווה מתמשך, על-מציאות גם בתוך מצע של מציאות הגוזרת על החופש ועל הבחירה בחיים. אין חזרה מיציאת מצרים, אף על-פי שדברי ימי העם הנד בן-חורין ביבשות של דיכוי מאיימים לבטל את הרלוונטיות של השחרור משעבוד פרעה ולראות בשעבוד מלכויות כמות שהוא מתרחש בזמן החווי, את תוכנו ואת מהותו של הקיום היהודי. המצווה לזכור את יציאת מצרים היא מצווה לחיות אותה. בכל יום. גם ביום הנדמה כלילה, גם בלילה בו שואל עצמו אדם אם יאור אחריו יום.
המעבר בין עבדות כאופציה לבין חרות כגורל, הוא אקזיסטנציאלי. החוגג אותו כמאורע שהתרחש ברגע מסוים, כאילו המעבר ממצב צבירה זהותי למשנהו הוא אירוע קטקליסטי הניתן לזיהוי בשעה מאותרת ובמקום נתון, אינו יכול להיות נאמן לעומק השינוי ולמעמקיו. לזכור את יציאת מצרים, ולזכור את יום יציאת מצרים, אינו יכול להיות דבר אחד.
ארבעים שנה אחרי יציאת מצרים, ערב כניסת פדויי המדבר לארץ כנען, שם הסופר המקראי את מצוות זכירת מצרים בפי משה. "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה .ב וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ט"ז,א'-ג').
מעבדות לחרות יש בפסוקים הנדונים מתח האומר דרשני. הם פותחים ב"שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב", כל
ירח ניסן, "כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם". מדי התחדש האביב בעולם, רואים בעץ היוצא משלכתו, בפרח העולה מתחת לאפר, מטפורה ליציאת מצרים כתחיה, כמעבר מחיים שקפאו לחיים שהופשרו להיות מה שנועדו להיות. אבל הפסוקים אינם עומדים בכך. הם אומרים "בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" אבל הם אומרים לזכור את הלילה באחד מימי אותו ירח, "...הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה", והם אומרים "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". זוכרים ירח כדי לזכור יום, זוכרים יום כדי לזכור לילה, זוכרים מעבר מעבדות לחרות כמאורע חד-פעמי, שאם קוצבים לו יום בשנה בו זוכרים אותו - יוצאים ידי חובת זיכרון יציאת מצרים, ובאותם הפסוקים מצווה לקיים את הזכירה כל יום ויום, "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" כאילו אין יוצאים ידי חובת זיכרון אלא אם כן כל יום ויום מימי השנה הם ימים בהם מזכירים או נזכרים או זוכרים את שאדם נגאל משעבוד ומעתה הוא בן-חורין, אחראי למעיו, אדון לגורלו, מכיר את גואלו.
מתח זה ניכר בכל בהירותו בפסוקים שהסופר המקראי שם בפי משה ערב היציאה ממצרים, עדיין בשבי פרעה ממש "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל-גְּבֻלֶךָ. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" (שמות י"ג, ג'-י'). מחד-גיסא, "זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה", ומיד, "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב". עם הכניסה לארץ מצטווה העם לזכור את יציאת מצרים על-ידי "וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה", חודש האביב, ניסן. אבל לאורך ימים, אומר ה כתוב, "וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה", מדי יום ביומו, או על-פי רוח הלשון, מדי שנה בשנה.
הארכיטקטורה של הזיכרון בונה שני מבנים, זיכרון של מהות. יום יום. השני זיכרון של אירוע. מדי שנה בשנה. נראה בעליל כי שתי מצוות זיכרון, המשלימות אולי זו את זו, נצטווו ישראל עם צאתם ממצרים במצווה התקפה כל הימים עד לימינו אלה ועד עולם, מצווה של זכירת מצרים יום יום, ומצווה של זכירת מצרים ביום אירוע היציאה, לא רק את היום אלא אפילו את השעה, בחצות, בלילה.
רש"י, בשניים מפירושיו הנראים כסותרים זה את זה, מיטיב להצביע על המורכבות של ארכיטקטורת הזיכרון הבונה את הזהות היהודית. על הפסוק "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (שמות י":ב,י"ד) הוא אומר: "יום שהוא לך לזכרון - אתה חוגגו. ועדיין לא שמענו אי-זהו יום הזיכרון, תלמוד לומר (שמות יג ג') זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון".
פטורים מחובת הזיכרון כפי שזוכרים את השואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן, את יום ההכרזה על כינונה של מדינת ישראל בארץ ישראל ביום ה' באייר, כך חוגגים את יציאת מצרים ביום י"ד בניסן. מכנסים את כל המשמעויות של המעבר האקזיסטנציאלי ממציאות אחת לשנייה לתוך תחנה מאותרת ומוגדרת אחת. היום הופך להיות צומת זיכרון שנתי, מימים ימימה, ושאר הימים בשנה, אף על-פי שבמהותם הם ימים של חרות כי הרי יצאנו ממצרים, ושל חיים כי הרי ניצלו חיינו מהשמדה בשואה, ושל ריבונות כי הרי יום יום יש לישראל מדינה שאומות העולם מכירות בה, "יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו". שאר הימים כביכול פטורים מחובת הזיכרון.
אבל אותו רש"י, על הפסוק "זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שמות י"ג, ג') אומר, "זכור את היום הזה - למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום"! ייתכן כי ריציאת מצרים בכל יום"! ייתכן כי רש"י הולך בתר הניקוד. " זָכוֹר" נקודה קמץ, לא שווא דרך ציווי, ומשמעה זכירה מתמדת, כמו שפרש על הפסוק "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ',ז') שגם בו נקודה תיבת "זָכוֹר" קמץ ורש"י מפרש "זכור לשון פעול הוא, כמו (ישעיה כב יג) אכול ושתו, (שמואל ב ג טז) הלוך ובכה, וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת". כל יום בשבוע זוכר את יום השבת, יום ראשון בשבת, יום שני בשבת, וכו. ביום השבת שומרים את השבת, בכל יום ויום זוכרים כי יש שבת בה מזדהה האדם עם הבורא שברא את עולמו שישה ימים ושבת ביום השביעי.
אין אפוא יום בו אדם יהודי פטור מזכירת יציאת מצרים. יום העוגן, יום הזיכרון, אם מדובר על על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום התקדש חג הפסח וליל השימורים הפותח אותו אם מדובר על יצאת מצרים, יום העצמאות אם מדובר על החידוש של קיום ישראל כמדינה בין מדינות כל העמים, הוא בעל משמעות רק אם כל יום ויום חווה אדם את המשמעות של המעבר בין מצב צבירה קיומי אחד למשנהו. כיוצא בזה יום בו עולה בן על קבר אביו או אמו הוא הרה - אמת, אם בכל יום מימי החולין של ימיו הוא זוכר כי אביו ואמו העניקו לו חייו, ויישרו את אורחותיו, והעשירו חייו באהבה. אי-אפשר למצות את המהות של יציאת מצרים אם חגיגת החרות אינה יום יומית. אי-אפשר לרדת לסוף מורא השואה אם מקדישים לו רק יום זיכרון, אם אין חיים יום יום את ניצחון התקווה על הימים בהם אבדה התקווה. יש מימים ימימה, ויש יום יום. שתי מצוות. מדאורייתא. מן הכתוב.
האחת מצווה לזכור את המשמעות של המצאי הקיומי. להכיר בעובדה כי החרות היא מצוות עשה יום יומית, מחייבת, כי לא קרתה במצרים ונתבזבזה במשוך הימים לשווא אלא היא תקפה וקובעת בכל יום ואין דיכוי שהיה מאיין אותה, ואין אדישות שבהרגל מטמטם אותה. השנייה היא לספר את סיפור רגע הפדות. האחת היא לזכור שיהודי הוא תמיד יוצא מצרים. השנייה היא לספר את סיפור יציאת מצרים של אבותינו וכל המרבה לספר באותו יום, יום הזיכרון, הרי זה משובח.
מצוות קריאת שמע על המצווה השנייה כותב הרמב"ם במשנה תורה פרק ד' הלכה א', "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". זאת גם המצווה שהוא מונה במניין ספר המצוות (מצווה קנ"ז על דברים ט"ז). אולם את המצווה של זכירת יציאת מצרים כל יום, אין הרמב"ם מונה בספר המצוות כמצווה מיוחדת. הוא לא מתעלם ממנה. הוא דורש במשנה תורה לקיימה, לא בהקשר למצוות הפסח והחמץ והמצה אלא בהקשר למצוות קריאת שמע (פרק א', הלכה ג'). "ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". מצוות קריאת שמע כל יום, שחר וערב, היא מצווה שבאמצעותה מקבל על עצמו אדם מישראל עול מלכות שמים. לא הקריאה היא מצווה. קבלת עול מלכות שמים היא המצווה. באותה קריאה מזכירים יציאת מצרים שחר וערב, לא מפני שהזכרה היא מצווה אלא מפני שבאמצעות הזכרת יציאת מצרים מקבלים עול מלכות שמים, ההכרה כי הפדות היא מפגן של קיום האל ומפגן של בחירתו בישראל ומפגן של קדושת החרות כערך עליון בחייו של הנברא בצלם. מצוות ספור יציאת מצרים מנויה. מצוות זכירת יציאת מצרים לא מנויה. היא מוטמעת במצוות קבלת עול מלכות שמים. בחירות. אין משמע לקבלת עול מלכות שמים אם אין חרות, בחינת, לא חרות על הלוחות בלבד אלא גם חרות-ח' צרויה, על הלוחות.
מעוררת השתאות העובדה כי המצווה שאינה מנויה בספר המצוות, היא המצווה אליה מכוונות המצוות המנויות, כגון מצוות זבח פסח "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ", כגון " לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ", כגון " שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" וכגון ספור יציאת מצרים ביום הזה, יום ט"ו בניסן " זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" וכל המצוות האלה המוקפדות, שיש בהן שעונשן כרת, אינן אלא כולן אמצעי ותכליתן " לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
והיא לא מנויה!
אפשר להקפיד לבער חמץ. אפשר להשתדל כי לא ייראה ולא יימצא. אפשר ליצור מערך של מצוות הבוחן מתי שאור נעשה מחמצת ולהיזהר לאכול רק לחם עוני. מצוות אלה מנויות כי ניתן למלא אחריהן בשלימות. אולם מצוות זכירת יציאת מצרים שבאמצעותה יש קבלת עול מלכות שמים, אין לה שיעור. היא אינה מושלמת לעולם. היא חותרת אל השלימות אליה אין היא יכולה להגיע אלא בחתירה הבאה, הנמשכת, ועל כן איך תימנה, איך יברכו עליה אם אי-אפשר לו לאדם לקבל על עצמו קבלת עול מלכות שמים בחירות שלימה לחלוטין, נקייה מכל פניה.
יציאת מצרים, לא כאירוע, אלא כהווייה שאינה תמה, היא כותרת מאמצי האדם לקדש את החרות כאידיאל היותר נכסף בחייו ובחיי ביתו, משפחתו, עמו.