קולקטיביזם והתגודדות - השלב האנדמי

הסופרת היהודית-אמריקנית, איין ראנד, מצביעה בפרט בספרה הנפלא "מרד הנפילים" על פגעי הקולקטיביזם, כאשר מוכרזת מלחמה על תבונתו הערה, חושיו הטבעיים והיזמות היצירתית הטבעית של האינדיבידואל. תחת עירנותו ותבונתו של האדם היחיד, אדם הניצב מול היקום עם תבונתו החיה - זיק בודד של אור מול מחשך האנטרופיה והכאוס, באות ההתבהמות העדרית, כהות החושים, והמתלווה להן עם הכחדת התבונה - בזיזת היוצרים הבודדים שעדיין נמצאים פה ושם. בכל אתר ואתר, החל מהתעשיה האווירית, המשך בקרטליזם המשקי הכבד והזרמת כספי ונכסי האזרחים, כמו גם אשראי הבנקים לאוליגרכים הישראלים, וכלה בהחרבת גוש קטיף, נבזזים כיום אנשים השומרים עדיין על אוטונומיה תבונית ויצרנות, על-ידי חבורות זאבים פורעות. אין עוד כל תמורה למיסינו - תקציב "המדינה" (קריא - האוליגרכים) השנה הוא 270 מיליארד שקל. דומה שכסף בשיעור לא מבוטל נשדד, ואין כל החזר. קראו בקישורים למאמר הקצר (ליליפוט) גם על ההשערה בעלת הסבירות שכסף הבזוז מוברח לפקדונות ממוספרים בשוויץ ולבנקים בניו-יורק. [קישור] בשלב מאוחר זה של התנוונות הקיום הישראלי, מגיע הקולקטיביזם לתצורתו הטרמינלית והאנדמית - ההתגודדות - כזו המתוארת אצל נביאי הבעל תחת איזבל ואחאב. הקיום הישראלי הפך במידה רבה להתגודדות פורעת של חבורות חומסים. אין עוד למצוא במחשך הזה כמעט כל אפשרות לפתיחות כלשהי לדברי תבונה, אמת ויצירה. החזות מטעה: כביכול אנשים בלבוש מערבי, תכופות בעלי דיבור רהוט. אלא שחזות זאת מטעה, ומדובר תכופות באנשים אטומים לחלוטין שלא נשאר בהם כמעט צלם אנוש. שום זיק של חסד אנושי, לבב אנוש, חמלה, ופתיחות לדברים הפשוטים שבחיים הנוגעים ישירות ללב. זהו מונומנטליזם מאובן של השררה העריצה בריבוי רבדיה, השרירותיות הכבדה והמקרבנת הנוגדת את כל חושינו הטבעיים. זאת בדומה לפירמידות המעצימות את עולם המתים, שבנו הפרעונים בשום מקום במדבר. דומה שרוח הסגידה למוות והחורבן, כתחליף לכל מה שנותן חיים, הולכת ונעשית דומיננטית. זהו למשל השלב בו מבין הנביא אליהו במאבקו מול הרוח המקרבנת של איזבל (למשל פרשת כרם נבות) ומול התגודדות נביאי הבעל ("ויקראו בקול גדול ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם") שאין מנוס אלא החרב. הקיום הישראלי כיום הוא במידה גבוהה התגודדויות חבורות פורעים, בתצורתם האטאויסטית והמקרבנת ביותר. מה היה בגוש קטיף, אם לא להט הקירבון. מה אירע לחושפי שחיתויות וקורבנות המערכת במקומות עבודתם מהם פוטרו על-ידי חבורות זאבים פרועות, אך בעלות חזות מטעה של אנשי תרבות - אם לא תאוות הקירבון כלפי האנשים המעולים ביותר באירגון. אלה בעלי מרכז גרביטציה עצמי ותבונה ערה. מהי התופעה של מאות אתרים במדינה הנקראים על שם יצחק רבין, אם לא רוח עבודת האלילים בתצורתה הקמאית ביותר. מה קורה סביבנו כיום, אם לא רוח שרירותיות עריצה, המתקבעת על-ידי חבורות וכנופיות מתגודדים שלא נותר בהם כל צלם אנוש. מולך דמים מעודן - הקירבון בחברה הישראלית [קישור]