בימים אלה עומדת הכנסת להכריע בשאלה, האם להטיל מגבלות על ברוני התקשורת: מוזס, נמרודי ושוקן. הצעות החוק שהוגשו על-ידי חברי הכנסת יובל שטייניץ ותמר גוז'נסקי, מעוררות, מטבע הדברים, התנגדות רבה בקרב ברוני התקשורת. בקרב חברי הכנסת ניכרת תמיכה גדולה יחסית בהצעות החוק, אם כי זו אינה באה לידי ביטוי פומבי - במיוחד עקב חששם של חברי הכנסת מידה הארוכה של התקשורת.
לא רק חברי הכנסת חוששים לעורם. כך גם עיתונאים בכירים רבים, הנמנעים מהשמעת קולם בנושא הנוגע לחקיקה מגבילה - מחשש שמא יסומנו ויופרשו מהעיתונים, במסווה של קיצוצים, התייעלות וכו'.
סוד גלוי הוא, כי הצורך להגביל את ברוני התקשורת, התפתח בעיקר בשנים האחרונות. ההסבר לכך הוא בעיקר התנהלותם הפסולה של אנשי ידיעות אחרונות - הן זו המערכתית, והן זו המסחרית.
בתחום המסחרי, ניתן לומר, כי אנשי ידיעות אחרונות פעלו בדרך לא דרך, כדי לחבל בעסקיהם של אמצעי תקשורת אחרים. עיתון חדשות, למשל, שהוציא לאור המו"ל עמוס שוקן, נכחד במידה רבה "אודות" למשפחת מוזס, שהפעילה שיטות פסולות נגד המתחרה הצעיר (לאחר מכן העניקה לשוקן הלוואה בסך 10 מיליון דולר, ובכך ביקשה להשיג דריסת רגל גם בקבוצת שוקן). עיתון מעריב ספג במשך השנים נזקים כבדים, נוכח תנאים פסולים שהעמידו אנשי ידיעות אחרונות למפרסמים: הנחה גדולה בפרסום מודעות, תמורת החרמת מעריב.
אך את הנזק הגדול יותר - כזה המצדיק עכשיו הטלת מגבלות - גרמו אנשי ידיעות אחרונות לציבור בכללותו. הם פגעו בדמוקרטיה, סירסו את האמת, הכפישו וביצעו רצח אופי לאישי ציבור ומה לא. אציין כאן ארבעה "חוזי חיסול", "שהוצאו" על-ידי ידיעות אחרונות:
- אריה דרעי - ידיעות אחרונות וכתביו פרסמו אלפי ידיעות וכתבות נגד אריה דרעי ותנועת ש"ס. מי שהוביל זאת הוא מרדכי גילת, שאף פרסם שדרעי השיג בדרך מושחתת ארבע דירות מגורים (!), ואף רמז כי דרעי מעורב אולי ברצח חמותו. דרעי הורשע בחלק קטן מאוד מהחשדות שהועלו נגדו והפך 'קדוש מעונה' [למרות שברור שדרעי ביצע עבירות פליליות]. ש"ס, אותה פעל ידיעות אחרונות לחסל, גדלה. ההתקפות הכוחניות שחרגו מפרופורציה מצד ידיעות אחרונות הביאו, איפוא, לתוצאה הפוכה. הציבור לא הסכים לרדיפה המופקרת, והכוחנית, ולניסיונם של אנשי ידיעות אחרונות לנהל את המדינה. התוצאה היא עיוות המפה הפוליטית בישראל. ש"ס גדלה והתעצמה - מכמה מנדטים ל-17 מנדטים;
- אהוד ברק - בניגוד למה שפורסם בידיעות אחרונות כתחקיר מהימן ומקיף כביכול, אהוד לא ברח ולא הפקיר פצועים בפרשת צאלים;
- בנימין נתניהו - בניגוד לפרסומים בידיעות אחרונות של מרדכי גילת, בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה, לא העניק נתניהו לעמדי טובות הנאה על-חשבון משלם המיסים; ולא ניהל עימו יחסים של מתן וקבלת שוחד;
- אברהם בורג - בניגוד לפרסומים של מרדכי גילת בידיעות אחרונות, אברהם בורג לא קיבל טובות הנאה אסורות, ולא הוציא במרמה ובתחבולה שירותים ו/או כספים מהמדינה.
הפרסומים המופקרים הנ"ל - שפורסמו בעיתון ידיעות אחרונות ושווקו לציבור כ"תחקירים" מעמיקים - גרמו נזק חמור לציבור בכללותו. הם נעשו בתקופה שהאישים הנ"ל פעלו והעמידו עצמם לבחירה. התחקירים הכוזבים פגעו בעיתונות, פגעו בציבור, ועתה הם חוזרים כבומרנג - הפעם נגד ידיעות אחרונות.
הנה כי כן, למרות התחקירים הכושלים, ידיעות אחרונות וכתביו, ובהם עורכו הכלכלי של העיתון סבר פלוצקר (תיק תקשורת, 13.7.02), מוסיפים לשקר עוד ועוד: תחקירים מסוג זה מוצגים על-ידי החסידים השוטים של ידיעות אחרונות, כתחקירים עליהם ועל שכמותם יש להגן. אוי לבושה. אנחנו לא ניתן לפגוע בעיתון; החוק הזה לא יעבור - אמר/הזהיר בהרמת קול אדון פלוצקר, המשמש קול אדוניו.
מעניין כאן לציין, כי ארנון מוזס (יו"ר ועורך אחראי) ומשה ורדי (עורך) - אלה המכריעים גורלות של קטנים וגדולים בישראל, לא מזכים את הציבור בהסברים מפורטים. למשל: מדוע אין להגביל את דורסנותו של ידיעות אחרונות, ומדוע בכלל צריך להפקיר את האינטרס הציבורי של כלל הציבור בידי ארנון מוזס, שאנשיו לא בחלו אפילו בניסיון להדיח שופט בישראל (השופט שמואל בוקובסקי) כדי שזה יסלף את הדין. הם נמנעים מלהתראיין ולהשיב לשאלות הנוגעות להצעות החוק, העומדות עתה לדיון בכנסת. קולם האישי לא נשמע. תחת זאת, נשמע דווקא קולם של כמה מכתבלבי החצר, הקשורים קשר "אמיץ" עם התחקירן/כזבן של ידיעות אחרונות, מרדכי גילת.
ידיעות אחרונות הינו מונופולין בתחום עיסוקו. הוא מחזיק למעלה מ-50% משוק העיתונות הכתובה. הוא הוכרז מונופול ביום 12.4.95, לאחר פניות חוזרות ונשנות שלי אל הממונה על ההגבלים דאז, ד"ר יורם טורבוביץ.
מאז, למרות היותו מונופולין, הלך העיתון והתעצם. הוא ציפצף על הממונה, פעל בדורסנות כלפי מתחריו והמשיך לפעול בשוק העיתונות בדרך עבריינית. כך נהג ארנון מוזס (עורך אחראי), תוך ניצול כוחו ומעמדו לרעה. לא רק מסחרית, אלא מערכתית. כמה מכתביו, ובראשם מרדכי גילת, הקימו עיתון בתוך עיתון, פתחו "מדור חיסול", ואף קיבלו הקצאה של עמודים שלמים ל"תחקירים", בהם השתמשו, מעת לעת, לפגוע במתחרים, ולהשמיץ שרים ופוליטיקאים שלא הלכו "בתלם" ששרטט העיתון של המדינה/מוזס.
עכשיו, לאחר שהגדישו את הסאה, קם המחוקק ועושה את שצריך היה לעשות מזמן: הגבלת המונופולין ויכולת הדורסנות של מו"ל חסר רסן, ובכלל, הטלת מגבלות על אמצעי תקשורת, כדי שכוחם המוגזם לא יסכן את הדמוקרטיה בישראל. מדובר ביוזמה ברוכה.
יחד עם זאת, חשוב לפעול בדרך שתאפשר לעיתונות הפרטית לתפקד ולבצע מלאכתה. אל לחברי הכנסת להיסחף יתר על המידה. חשוב למנוע מידיעות אחרונות שליטה ו/או דריסת רגל באמצעי תקשורת אחר (הארץ, ערוץ 2), אך אסור לחייבו להתפצל; חשוב להגביל את אחזקות מעריב בערוץ 2, אך אסור למנוע ממעריב ומקבוצת שוקן שיתוף פעולה מסחרי (כמו הדפסת עיתונים בדפוס משותף וגם הפצה); חשוב להבטיח זרימת מידע לאמצעי תקשורת אחרים (מצד משרדי ממשלה וגופים ציבוריים), בהם אתרי אינטרנט עצמאיים; ובד-בבד עם כך, אסור לפגוע ביכולתם של אמצעי התקשורת הכתובים הגדולים למלא את חובתם כלפי הציבור.
