מי זוכר את התחקיר ששודר שעות מספר לפני פרסום תוצאות האמת בפריימריז של מפלגת העבודה? אף אחד. עמיר פרץ היום נישא על כפיים ואף אחד לא יצליח להוריד אותו משם. אפילו לא מיקי רוזנטל.
בשלהי המאה הקודמת, כאשר נבחר פרץ לעמוד בראש ההסתדרות הכללית, נדמה היתה שנושבת רוח חדשה, צעירה, מזרחית, היא לא נשברה אפילו בדרך המייגעת משדרות לבניין הוועד הפועל. בימי פוסט קיסר חשבנו כולנו שהדימוי החדש שבנה פרץ יבשר טובות לעלובי החברה.
חיים רמון שהגיע לפניו, הרס כדרכו, כל חלקה טובה שעוד נותרה בהסתדרות ופרץ הגיע לשקם את ההריסות, להרים חזרה את עיי החורבות ולהפריח את הדימוי המנומנם משהו של ארגוני העובדים.
התדמית החדשה, נטולת כוס התה המפורסמת, הבטיחה רבות, אבל כגודל ההבטחה כך גודל הכישלון. אם היה מיקי רוזנטל, עושה כדרכו, תחקיר מעמיק, הוא היה מגלה שבמסדרונות ההסתדרות נחים גם היום מושחתי הארץ. כך קרה עם חברת "השמירה" שהזרימה מיליוני שקלים חדשים לבניין המתקלף בארלוזורוב, כך קרה גם עם עשרות אלפי עובדים שמשלמים מדי חודש 30 שקלים ממשכורתם הדלילה גם כך.
הם נותרו יתומים. המדינה מפירה את ההסכמים איתם, דוח העוני מתנפח למימדי ענק, ופרץ שותק. השיטה פרחה ופרץ, דווקא הוא, שוחט גם שוחט. האבות הרוחניים של העובדים בישראל משביתים, אומנם, את המשק, אבל שום בשורה לא עומדת בפתח. פרץ הבטיח 1,000 דולר כשכר מינימום, רבים מהעובדים בישראל לא יודעים אפילו לכתוב את המספר הזה.
ההסתדרות, אומנם הסירה מעליה את הדימוי המזדקן והבירוקרטי, אבל היא הרוויחה דימוי אחר והרסני הרבה יותר. רבים מאיתנו בטוחים, ובצדק, שמדובר בארגון מאוס, שלא השכיל להוריד את ביבי מאילן הכלכלה החופשית. אנחנו עדיין בטוחים שאנחנו אמריקה. עמיר פרץ נכשל כי הוא לא הצליח להוכיח לנו אחרת.
ובכל זאת, למרות ששכחנו כולנו את התחקיר השטחי של רוזנטל, חשוב שנזכור שמי שהורס את העובדים בישראל וממאיס אותם על שאר שכבות האוכלוסיה, לא יוכל אף פעם לנהל מדינה. במפלגת העבודה המפורקת נושבות היום רוחות מרעננות, בדיוק כמו אלו שנשבו בבית הוועד הפועל לפני עשר שנים. אז, עלה לאוויר קמפיין ההסתדרות החדשה. אנחנו שוכחים שדווקא בהסתדרות הישנה שברו את ידיו ורגליו של כל מי שהחליט לעבוד, חרף שביתה.
כוחה של ההסתדרות נשחק והאשם הבלעדי הוא פרץ. צודק האחרון בטענתו שאנחנו שבעים מגנרלים, הם הרסו כל דבר שנגעו בו. ובכל זאת, סיסמת הבחירות הזו נועדה לשכר אותנו. אנחנו למען האמת, גם שבעים מעסקנים. אל יתהלל פרץ ברוח הצעירה שהוא מביא עימו למסדרונות הבית האליטיסטי שנמצא בשכונת התקווה. לובה אליאב ונתן זך אולי צעירים ברוחם, אבל הם יותר קרובים לסוף מאשר להתחלה.
בל נשכח כולנו, שגם לצידו של ברק עמדה השמנה והסלתה של מדינת ישראל. מברק לא נותר היום כלום, אפילו הופעות מבישות הוא כבר הפסיק לספק לנו. כך מסתובב לו הגלגל כמאמר החיים. מפלגת העבודה התעוררה לבוקר חדש ונרקוטי, אבל היום שבו היא תתעורר שוב למציאות אחוז החסימה כבר משחר לפתחה.