דומה כי מיום ליום גוברת התאוצה בתנועת העולם לקראת התאבדות. עד לא מזמן מדינת ישראל היתה די בודדה על נתיב זה, והיום נראה שמדינות העולם (כמעט) כולן הצטרפו אלינו בדרך אל האבדון. כמובן, אף אחד לא רוצה להגיע לשם, לאבדון; גם אנשי דור המבול ודור הפלגה, שעליהם קראנו בשבוע שעבר, לא רצו להגיע לאבדון וגם אנשי סדום ועמורה שעליהם נקרא בעוד כשבוע, לא תיכננו להגיע לשם. אפילו היו בטוחים שלהם זה לא יקרה. אבל זה קרה; התורה מספרת לנו על כך ואנחנו אמורים ללמוד מניסיונם, כדי שלנו זה לא יקרה.
הדרך אל האבדון לעולם אינה חד-משמעית, והמעבר מן הקיום אל החידלון גם הוא ענין לתהליכים העשויים להתמשך זמן ארוך יותר או פחות. בדרך אל האבדון יש המון צמתים בהם ניתן לעזוב את דרך האבדון ולפנות לדרך הקיום, וגם התהליכים המתריעים מפני חידלון מתקרב, גם הם גלויים וידועים.
כך היה בדור המבול, כאשר בניית התיבה נמשכה מאה ועשרים שנה וכתצאה מכך כולם שמעו על המבול הצפוי; כך היה בדור הפלגה כאשר אברם הצעיר (ביחד עם אחרים, יש להניח) לעג לבוני המגדל וצפה את הכישלון; כך זה היה אצלנו לכל אורך ההיסטוריה המסופרת בתנ"ך, וכך זה גם בדורנו, אצלנו ואצל אחרים.
פעמים רבות בעבר כתבנו על תהליכי חורבן אלו מהיבטים שונים, כך שאנחנו פטורים היום מלפרט ולהסביר את תהליכי החורבן; הלהבות במדינות שונות באירופה ובירדן מדברות בעד עצמן. כמובן, גם כעת מעדיפים להרכיב משקפיים ורודים ו"לזהות" בעיה מקומית שתיפתר במהלך כזה או אחר; רק לא להודות שהנחות היסוד שגויות.
לכאורה, הקשר המשתמע מדברינו בין תהליכי חורבן אצלנו לבין תהליכים דומים במדינות העולם, עודנוו טעון הוכחה; לכאורה מניעיהם ודרכי פעולתם של המחריבים, שונים ממדינה למדינה, ואין קשר בין מה שקורה במדינות השונות לבין עצמן, ובין מה שקורה שם למה שקורה אצלנו. אבל זה רק לכאורה.
בשתי הפרשות הראשונות של התורה, אותן קראנו בשבועיים שחלפו, מספרת לנו התורה על עולמות שחרבו. התהליכים היו דומים לאלה שאנחנו חווים כעת, וכאמור, נשתדל להימנע ממיחזור מה שכבר כתבנו בעבר. בלשון הקבלה והחסידות, היו אלה עולמות של תהו.
עולמות כאלה סופם חורבן כי אינם ממלאים את הכוונה העליונה בבריאת העולם. והכוונה העליונה בבריאת העולם היא:
(בראשית ב) אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת:
לַעֲשׂוֹת פירושו 'לתקן'; לראות מה ניתן לשפר, ולשפר; לא לקפוא על השמרים וגם לא לנוח על זרי הדפנה; להתקדם ולהשתפר כל הזמן. כאמור, שני המחזורים הראשונים של האנושות הובילו עצמם לחורבן; המחזור הראשון חרב עקב שיבוש מוחלט של יחסי אנוש, והמחזור השני חרב עקב החלטת האנשים להחליף את האלוקים במדע ובטכנולוגיה, שזהו המובן הפנימי של מגדל בבל.
כעת אנחנו בפרשה השלישית, והיא פותחת כך:
(בראשית יב) א וַיּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: ג וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:
אברם מצד עצמו בחר בדרך התיקון. גם לפניו היו כאלה שבחרו בדרך התיקון, אבל הם היו יחידים ולא ניסו לסחוף עימם את זולתם. אברם הוא הראשון שאינו שומר לעצמו את התובנות להן זכה, ואף מתאמץ להפיץ אותן, מה שמציב אותו בעמדת החריג שהמימסד רודף אותו ומבקש לכלותו.
כעת ה' מתגלה אליו לראשונה ומנחה אותו כיצד להפוך את דרך התיקון לדרך חיים, דרך שאותה יוכל להנחיל לאחרים, ובעיקר לזרעו אחריו.
נקדים ונאמר כי כבר בפסוקים אלו נקבע הקשר בין זרעו של אברהם לבין שאר העולם, בין לחיוב ובין להפכו; וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, בפשטות זה אומר שהקב"ה מתחייב להתייחס אל כל אומה ולשון על-פי יחסם לזרעו של אברהם. במלים אחרות, כאן אנחנו הופכים למרכז הרעיוני והרוחני של העולם. מי שמתייחס אלינו לא יפה, מקולל; מי שמתייחס אלינו יפה, מבורך.
צריכים תנועה מתמדת, אבל בכיוון הנכון
ומהי דרך התיקון אותה מלמד הקב"ה לאברם? ובכן זה מתחיל ב- לֶךְ-לְךָ; להיות בתנועה, לא לדרוך במקום. בספר התורה, כידוע, אין ניקוד וזה נראה כאילו כתוב 'לך לך', פעמיים לך; לא מספיק פעם אחת.
בחסידות מבואר כי אכן מדובר בשתי הליכות; הראשונה, ירידת הנשמה לגוף, שזו הליכה מאד קשה; ירידת הנשמה מלמעלה, מן העולמות העליונים, עד אל הארץ התחתונה למטה מטה, וכליאתה בתוך גוף. הליכה זו אינה תכלית לעצמה; זה מקביל לבריאת העולם והאדם. התכלית היא בהליכה השניה, מלמטה למעלה, שזה מילוי הכוונה העליונה בבריאה: לַעֲשׂוֹת.
אבל, מה לַעֲשׂוֹת? כל אחד יכול להחליט בשביל עצמו? או אולי כל חברה תחליט עבור הפרטים הכלולים בה? זה מה שהיה בדורות הקודמים כנ"ל, וזה לא הצליח. כעת מתחילים סידרה מפורטת של הוראות מה לַעֲשׂוֹת. כלומר, איך ללכת.
ההליכה הראשונה אינה נתונה לבחירת האדם ואין כל כך מה לדון בה. ההליכה השניה, כל כולה לבחירתנו. נרצה, נלך. לא נרצה, נדרוך במקום ובעצם נידרדר חלילה.
כאשר הולכים, חשוב לדעת לאן הולכים אבל קודם צריכים לדעת מהיכן הולכים, ממה נפרדים כאשר הולכים.
ההליכה הראשונה היא מֵאַרְצְךָ; לכאורה הכוונה היא לטריטוריה שאדם רואה עצמו בעלים עליה (או שמא היא בעלים עליו?) אבל נראה שיש כאן רמז ברור לרצונות הטבעיים שיש לאדם. מהם צריך ללכת, ותיכף נראה לאן. השלב הבא בהליכה אמור לחזק את אמירתנו לגבי הרצון, הרמוז במלה מֵאַרְצְךָ.
וּמִמּוֹלַדְתְּךָ; אצלנו, מולדתי זו מלה נרדפת לארצי, אז מה מחדש ה' לאברם בשלב השני של ההליכה? ובכן כאן כלולה גם הדרישה לוותר על מנהגים שהושרשו בנו בהשפעת הסביבה החברתית בה גדלנו. כמו שארץ אינה רק טריטוריה, כך מולדת אינה רק ארץ. ארץ זה גם רצון ומולדת זה גם מנהגי המקום.
וּמִבֵּית אָבִיךָ; זהו השלב השלישי בהליכה והמימד השלישי ממנו צריך להיפרד אברם. בית אבא זה לא רק, ואפילו לא בעיקר קירות ותקרה; בית אבא זה בעיקר ההרגלים שהוטמעו באדם בתהליך חינוכי ארוך; מהם צריכים להיפרד בשלב השלישי של ההליכה.
וכאן מגיע השלב הכי חשוב בכל הליכה, הגדרת היעד; לאן הולכים. הולכים אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:
מאד מאכזב, לא?! מכל הרבדים שצויינו לעיל צריכים להיפרד כדי ללכת אל יעד כלשהו שיתגלה מתישהו? הרי 'ארץ' אמרנו כבר, זה גם מלשון רצון; הקב"ה אומר לאברם ללכת, להיפרד מרצונותיו שלו, שאגב היו כולם טובים עד עכשיו, ואינו אומר לו איזה רצון לאמץ לעצמו; יבוא יום ואראה לך את רצוני. צריכים להיות אברם כדי לבצע הוראה כזאת בלי הרהור ובלי ערעור; עובדה שאברם מבצע. אבל מהי ההוראה עבורנו?
כאמור, הקב"ה ברא את העולם וברא בו אדם כדי לַעֲשׂוֹת. מצד עצמו, האדם יכול לעשות הרבה טוב, אבל לעולם הוא יהיה מוגבל בגבולות הטבעיים של עצמו, והגבולות הטבעיים של האדם, שונים מאיש לרעהו. על כן גם, איש אינו יכול לצפות מזולתו שיאמץ את דרכו, אפילו אם הוא בנו, כי לכל אדם נטיות שונות.
הגבולות הטבעיים של האדם גם יביאו אותו לתחושה שהוא את שלו עשה; הגיע למיצוי יכולותיו. כתוצאה טבעית מכך הוא מפסיק לַעֲשׂוֹת וכשמפסיקים לַעֲשׂוֹת, מתחילים לדעוך.
בהוראה של ה' לאברם טמון מסר חיוני ביותר עבורנו ועבור האנושות בכלל; צריכים לחתור קדימה, אבל את היעד קובע הקב"ה בכבודו ובעצמו. הוא קבע זאת מזמן וסיפר לנו על כך בתורה. זו הדרך היחידה בה ניתן לַעֲשׂוֹת כראוי, להמשיך לפתח ולטפח את הבריאה שברא ה' בששת ימי בראשית.
כאשר בחרו בדרך אחרת, זה הוביל להתפוררות ולחורבן, וזה גם מה שקורה כיום, כאשר מתעקשים ללכת בדרך שונה מזו שהתווה ה' בפרשת לֶךְ-לְךָ.
העולה מדברנו הוא כי אברם קיבל את התפקיד של מוביל האנושות, ואנחנו בניו ממשיכי דרכו, אמורים ללכת ולהוליך את אומות העולם בעקבותינו אל אותו יעד נעלם, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. רעיון זה עובר כחוט השני לכל אורך הפרשה, וכאן נגענו בו רק בקצה המזלג. מה שקורה בכל העולם, זו תוצאה של סטייתנו מן הדרך בה אנו אמורים ללכת. כדאי שנשוב אל הדרך הנכונה; כך נציל את עצמנו ואת העולם כולו.
ויהי רצון שיהא זה מיד ממש.
כי רק כך יהיה טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
