בער"ש פרשת נח פורסם על החלטה היסטורית. "הוועדה המתמדת" של המפד"ל, העוסקת בגיבוש חוקת המפלגה, החליטה להביא לאישור ועידת המפלגה שינוי בחוקה. מעתה גם "אנשים מסורתיים" יוכלו להיות חברים במפד"ל ולהיבחר מטעמה לכנסת ולרשויות המקומיות. לא רק מי שהצהירו על עצמם כ'שומרי תורה ומצוות'. זאת בתנאי שיצהירו כי הם מקבלים את דרכה של התנועה ואת חוקתה וכו'.
אז קודם כל, מזל טוב!
אמנם ההריון ארוך (תשע שנים!) והתינוק עוד לא ממש יצא לאוויר העולם, והגוזל שלכבודו הוא נֶהֱרָה כבר מזמן עף מהקן, וחצי הצעד המהוסס, הלא-סגור והמנוסח מפד"לית, עוד רחוק מלהיות חתום, אבל יישר כוח על המאמץ! מה עוד שבמינוף נכון עוד יכול לצאת מזה טוב. טוב למחנה היהודי-הכתום כולו, לאו דווקא לסקטור מסוים בו.
לעניין העיתוי: כאמור, הריון ארוך. תשע שנים, ורק קצה הראש מבצבץ. אומנם מיותר לדבר בשבח 'עיתוי' לפוליטיקאים, לא כל שכן לבני ציבור האמוּן על כך שמצווה שמזדמנת לידיו בל יחמיצנה, וכל אורח חייו בסימן מצוות שהזמן גרמן, אך סיפור קטן יאיר משהו: ותיקי מפעל מו"פ בישראל נהגו לספר על כדור פורח שאיבד את בקרת חימום האוויר שבו, עלה מעלה מעלה ונסחף ברוח לאי-שם. היטלטל והיטלטל עד שצוותו השתלט עליו והנחיתו באזור גבעות חול שומם. פתאום נראה שם אדם עובר. נפנפו לו ושאלו: 'היכן אנחנו?' האדם ניגש והשיב: 'אברר ואחזור אליכם'. חזר אחרי שבועיים ובישר לצוות האבוד: 'אתם על כדור הארץ'. 'או, יופי', הודה הצוות באנחת רווחה, 'הבנו, אנחנו באזור מפעל X!' (הסבר: (א) התשובה נכונה. (ב) היא הגיעה באיחור (ג) אין מה לעשות איתה, ויש רק מפעל אחד שיכול לתת אותה...
כל מי שקורא את הראש הישראלי לא היה מניח ליוזמה אותה החל זבולון המר ז"ל, להתפַדְלֵעַ שמונה שנים. חי"ל היה התארגנות של 'נעשה ונשמע'. תרומה נטו. ללא תמורה כלשהי (חי"ל - 'חוסן יהודי לישראל'. לא 'חילונים תומכי מפד"ל'!). ההתארגנות החלה בתשנ"ה ונשאה פירות בתשנ"ו: הביאה למה שנראה אז כ'נס' בדרך הטבע. 'נס' ניצחון המחנה היהודי בבחירות תשנ"ו (אז קראו לזה עוד 'לאומי') ו'נס' 9 המנדטים שקיבלה המפד"ל, מהם 2 שבאו מ"חילונים".
הניצחון אז הושג כזכור, על חוט השערה. כנגד כל ה"פרשנים" וה"סוקרות", ומול מערכת הסתה אוטו-אנטישמית אדירה בעקבות רצח רבין. מערכה בה הואשם כל מי שחבש כיפה בצליבת רבין, ויוזמות לעיקור התנ"ך וספרי תפילה, ולהוצאת הגמרא אל מחוץ לחוק, רצו חופשי בערוצים הממלכתיים. הגרשיים ב"חילוני" הם כמובן שלי. "חילוני" כמו "תהליך שלום", "קורבנות שלום", "גדה מערבית" "שטחים כבושים", "שלטון החוק" "ימין קיצוני", "הינתקות" ועד ל"מורדי הליכוד" בזמן הזה. מכבסת מילים שמיררה את חיינו בעשורים האחרונים ואחראית במידה רבה לחורבן אב תשס"ה, ולחראקירי הנוכחי. "חילונים", כי אם היתה אז התעוזה להבין שיש ציבור גדול במדינת ישראל שהוא אמוני מדעת גם אם נראה "חילוני" מבחוץ, היתה "אחדות ישראל" עוברת למעשה ממש; לא נותרת בדיברור מן הפה אל החוץ. וההחלטה ההיסטורית היתה מתקבלת בעת ההיסטורית הבשלה.
אך שעת הרצון מוסמסה. מהפכת אחדות ישראל לא קמה, והשער ההוא - נסגר. המפד"ל המסורתית התפצלה והתפצלה, וירדה מאיגרת המונופול על הציבור הדתי-לאומי והמתנחלי. לסריג השולט בישראל נפתחה הדרך לגנוב את דעת המחנה הלאומי ואת המדינה בכלל, וזאת הוא עשה תוך "הפרד ומשול" מקיאווליסטי קיצוני. וכעת על הפרק, החרבת המפעל הציוני כולו על-פי תורת שלבים סמולנית דוהרת (סמולנית. לא 'שמאלנית'!). משימת ההתארגנות להגנה - בהתאם.
למי נפתח השער?
ההחלטה מדברת על מתן אפשרות ל"אנשים מסורתיים" להיות חברים במפד"ל; לבחור ולהיבחר. בבחינת הלו"ז, ברור שמדובר על זכות שתמומש, אם תאושר, בוועידה הבאה. ומכיוון שהוועידה הנוכחית משכה את 4 שנות כהונתה ל-12 שנה, לא מוגזם יהיה להסיק שעוד חזון למועד. אך עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ולא זה העוקץ. הבעייה היא בהגדרה "שומרי מסורת". אם 'שומר מצוות' אינו חד-משמעי, 'שומר מסורת' על אחת כמה וכמה. אומנם להגדרה רופפת יתרונות משלה, ואקסיומה מפד"לית אומרת ש"אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין", אך נראה שבהגדרה זו טמון פספוס בקריאת המפה: 'שומרי מסורת' מתייחס לקליפה החיצונית בלבד. רומז על ישראלים עם שיירי נוהגים אישיים שנותרו מסביבה שההורים היו דתל"ש-ים.
לא על אמוניים מהנשמה ו'כתומים' מדעת. לא בני ברית רעיוניים. זה מריח העדפה של נישוק מזוזה על ה"הנני" האמוני: הנני להפגנה בצומת. הנני למניעת פשע הגירוש בנווה דקלים ובשא-נור. וזה פספוס.
כי פתיחת השער ל"מסורתיים" אולי תחזק את השטיבל אך לא תתרום לכינוס מחנה גדול למאבק על מדינת ישראל. מאבק שאולי היטיב להגדירו, ברגע נדיר של גילוי לב, שמעון פרס, לאחר בחירות 1996 (1996 מבחינתו. תשנ"ו): הישראלים הפסידו; היהודים ניצחו. כי גם שמעון פרס הבין שהמאבק הוא על זהות ישראל. מאבק לא בין "דתיים" מחוזקים ב'שומרי מסורת', ל"חילוניים". לא בין "שמאל" ל"ימין". לא בין אידיאליסטים לכדאיניקים (רודפי הג'ובים, בשפת ליכודניקים). מאבק בין היהודי היעודי, האמוני, בעל הנשמה היהודית, לבין הסמולן, הפוסט-ציוני - זה שבגלגולו הקיצוני הוא האוטו-אנטישמי.
סמול זה הוא אולי 2%, אך הוא השתלט על הסריג השלטוני שמנהל את המדינה: תקשורת, בג"צ, הון, פרקליטות ופקידות בכירה. בתווך נמצאים המוני ישראל. הם אומנם מזהים עצמם כיהודים חפצי חיים, אך נבוכים מחוקן המוח שעושה להם התקשורת הישראליסטית ושאר חילות התרבות הסמולנית. זה שחלק מהם יוכל לשבת כעת גם בקדמת האוטובוס הסקטוריאלי, לא מביא את האוטובוס לשטח הכינוס הגדול הנדרש. ושטח זה הוא הדבר הנדרש כעת.
הסיסמה של המפד"ל בבחירות תשנ"ו היתה "ציונות עם נשמה". הסיסמה עבדה. עובדה. בתובנה שהתחדדה אצלי מאז, ובמיוחד לאחר חורבן אריאל, אמיתי ונכון יותר היה להציב: "ציונות מתוך הנשמה". ההבדל מהותי. דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי קודמים? האם הציונות היא תוצר של הנשמה היהודית, או שהנשמה היהודית צובעת את הציונות בגוון מסוים? מי שמאמץ אבחנה זו, בהכרח יעשה למען ארגון גג של כל נאמני ארץ ישראל והקיום היהודי - הקואליציה הכתומה, ולא יצטמצם ב'שומרי מסורת' בלבד.
ולמרות הכל, יכול לצאת מזה טוב!
תרופה תלויה במצב המחלה. שריטה מדממת מספיק בדרך כלל לשטוף במים ולשפוך יוד, אך פצע שהזדהם והרעיל, דורש אנטיביוטיקה. בתשנ"ו היתה למפד"ל שעת רצון להוביל איחוד יהודי גדול. שעת הרצון פוספסה. היום, בתשס"ו, מול גירוש קטיף, מפת הדרכים וגיוס סריג הרשע הישראלי למירור חיי המתנחלים, נדרשת מהפכה מליגה אחרת. נדרש איחוד המחנה הכתום, לגווניו. לא שמירת המפד"ל מעל אחוז החסימה. איחוד זה - בכל מבנה קונפדרטיבי שלא יהיה, יכול לצאת לדרך רק עם הליכוד בראשו. ליכוד ששוחרר מלפיתת שרון והסמול. ליכוד מוכוון נשמה יהודית. ליכוד ש'מנהיגות יהודית' הבקיעה את הדרך אליו.
באיחוד רחב זה אמור להיות מקום לכולם: לוותיקי מפד"ל, לש"סניקים בעלי הכרה ולכל מי שליבו התפלץ נגד הגירוש, אך לא ידע היכן להתייצב. מבחינה זו, להחלטה ההיסטורית חשיבות רבה: ציבור גדול אינו 'מוקצה' יותר. ואם ההתחברות כשרה בתוך המפלגה, היא כשרה גם בחוץ! והרי ממילא ברור שהיהודי מהשטח - במיוחד הצעיר, מזדהה קודם כל עם אחיו הכתומים!
כמובן שלארגון ממוסד, הדרך מהתובנה הנ"ל ליישום אופרטיבי - לא קצרה. אבל יהודי לא מפחד מדרך ארוכה, גם לא הוא יגמור את המלאכה. ואשר לעיתוי: עם חורבן השרון אין את הלוקסוס לדחות את ההחלטה ההיסטורית המתבקשת כיום!
