אין ספק שמגיעות ברכות לעמיר פרץ על נצחונו בבחירות לראשות מפלגת העבודה. זוהי הצלחה אישית, מנהיגותית, ארגונית, וכמובן, ניצחון מהותי וערכי.
עמיר פרץ שואף להציג אלטרנטיבה שלטונית ברמה הלאומית וברמה המפלגתית - ויתכן שיש לו את הפוטנציאל לכך.
היה מרענן לראות ברקע התמונה בטלוויזיה בו הוא נאם בעקבות נצחונו אנשים כמו נתן זך, לובה אליאב ויולי תמיר מחד, ואת ראשי העובדים מאידך.
אולם יש להזהיר את עמיר פרץ כבר עכשיו מהפוטנציאל ההרסני של "דורשי שלומו" ועסקנים למיניהם, אשר לבטח כבר מחככים את ידיהם בהנאה
לשם כך עליו, כבר בשלבים הראשונים של הקדנציה שלו לחסום כל אפשרות לעסקנים להשתלב בעשייה שלו.
טוב שעמיר פרץ ייצג את העובדים המאוגדים - אבל שיתרחק מעסקניהם ובעיקר מ"עסקני הוועדים הגדולים". טוב שעמיר פרץ ייצג את גישת ההסתדרות - אבל שיתרחק מ"עסקני ההסתדרות". טוב שעמיר פרץ ייצג הנציגים החברתיים - אבל שיתרחק מ"העסקנים החברתיים".
טוב שעמיר פרץ ישמש פה לעיירות הפיתוח - אבל שיתרחק מ"עסקני עיירות הפיתוח".
כל העסקנים הללו, מה שעומד לנגד עיניהם איננה טובת המפלגה והמדינה - אלא טובות הנאה אישיות, קידום אינטרסים של מקורבים פוליטיים ואישיים והגברת העוצמה וההון האישי.
ביכולתם של אלו להפיל את עמיר פרץ תוך זמן קצר ולהפוך את מפלגתו ל"מרכז הליכוד ב'" ולהביא כליה גם על עתידו הפוליטי.
זוהי הבעיה המרכזית כיום (לא רק בארץ) של המנהיגות הפוליטית - כניעה לשחיתות המונעת על-ידי הון ועוצמה - וישראל איננה נפקדת ממפה זו.
