אהוד ברק מתגאה בכך שהצעותיו ההרפתקניות לערפאת בקיץ 2000 סייעו לחשוף את פרצופו האמיתי של רב-המחבלים. תועלת מסוימת זו בטלה בששים מול הנזק העצום שגרם לישראל בתקופת שלטונו הקצרה. אילו נהג בחוכמה, לא היה היום צורך בפקחות ובכוח כדי לצאת מן התסבוכת שיצר.
נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, טוען בלהט כי הכל שפיט, למעט השופטים. בג"צ קציר ממרס 2000, וחוק דרוקמן שבא בעקבותיו, מוטב שלא היו באים לעולם. הם מהווים דוגמא אחרת לצורך לנהוג בחוכמה מראש, במקום להיזקק בדיעבד לתחבולות פקחיות כדי לצאת מן הביצה שמלכתחילה אסור היה להיכנס לתוכה. אבל, גם במקרה זה יש מידה של תועלת: חשיפת צביעותם של הנאורים בעיני עצמם.
החוק המיותר הפר את שתיקתו הממושכת של ד"ר בני בגין, שיצא חוצץ כנגדו, ובשל כך הפך לנשוא הערצתם של יריביו מן השמאל הקיצוני ושל התקשורת המתקרנפת למענם. אבל, מוסריותו ועקביותו של בגין, שונה לחלוטין מזו של אוהדיו החדשים: הוא פוסל טרנספר באשר הוא, הן של ערבים והן של יהודים; הם דוגלים בטרנספר של יהודים מבתיהם בארצם בגלל יהדותם. אם זו אינה גזענות, מהי גזענות? הוא שולל את הדרישה ל"אנחנו פה, הם שם"; הצבועים, לעומתו, מצדדים בטרנספר של יהודים - הפן הפחות גלוי של ההפרדה החד-צדדית - ושוללים את זכותם של יהודים לגור בלב ארצם, אבל נחרדים לדמותה של ישראל אם חלילה ערבי לא יוכל להתגורר ביישוב יהודי.
בהפגנות השמאל הקיצוני מונפות לעתים כרזות בנוסח "לפנות את ההתנחלויות, להחזיר את הביטחון". המסר מזכיר ביטויים של מיעוט שולי וקיצוני בימין. מה ההבדל העקרוני בין כרזה בנוסח זה לבין הנוסח "אין ערבים, אין פיגועים"? בשני המקרים מדובר בהסתה לטרנספר של ציבור מסוים כפתרון קסם למניעת פיגועים ולהגברת הביטחון. אבל, בעוד שהאמירה "אין ערבים, אין פיגועים" נאמרת על-ידי מיעוט שולי וקיצוני בימין, הרי שהאמירה "לפנות את ההתנחלויות, להחזיר את הביטחון" היא מטעם מפלגות השמאל הקיצוני. מדוע אמירה זו והדומות לה אינן נבחנות לפי סעיף 144 לחוק העונשין, שעוסק באיסור פרסום דברי הסתה לגזענות?
דוגמא אחרת לצביעות על-רקע גזעני: כבר זמן רב מסיתים הקיצונים של "גושלום" לחרם כלכלי על תוצרת היישובים שמעבר ל"קו הירוק" כאמצעי לייבוש יהודים בגלל יהדותם, ושלטונות אכיפת החוק שותקים. אבל, כאשר קומץ רבנים קיצוניים קורא לפגיעה כלכלית בערבים, היועץ המשפטי מתעורר. מדוע לא נשמע קולו כאשר אותו "גוש" מפרסם שוב ושוב מודעות הסתה גזעניות?
כמובן, קיימת הטענה שאין להכליל ואין להאשים ציבור שלם בגין חטא של יחיד או יחידים, ואומנם אסור להטיל אשם בכל הציבור הערבי, בגלל שיש בקירבו גורמים עוינים, או עשבים שוטים. משום מה, דווקא הטוענים היום נגד הכללה הם אלה שהשתמשו בה כדי להכתים את מחצית הציבור בישראל בגין פשעו של יחיד, יגאל עמיר. ההסתה בעניין זה נמשכת כבר 7 שנים, וגם כאן שלטונות אכיפת החוק מתמהמהים בחשיפת האמת: ע"ע הדחיות התמוהות בעניין משפטו של אבישי רביב, שעתיד לגלות את שהיה ידוע לפני 4 בנובמבר 1995.
באר שהושלכה לתוכה אבן, פיקחים רבים לא יוכלו להוציאה ממנה. בג"צ קציר וחוק דרוקמן - מוטב שלא היו באים לעולם. הציונות איננה גזענות אלא תנועת שחרור. מנגד, הברית הבלתי-קדושה של הצביעות והגזענות, מחייבת ניתוח מעמיק וטיפול שורש.
