בשבת כל הספסלים בשדרה היו תפוסים. ראיתי את בועז מסתובב עם כלבתו ולא מוצא מקום לשבת. נשים ופעוטות תפסו את מקומו השבועי ואף אחת לא פינתה מקום לאיש גבה הקומה שכה התאווה לנוח. שמש ורוח שיחקו מחבואים, כאשר התקדמתי לעברו: "שלום בועז, איזה יופי לראותך". שמחתי כל- כך.
בועז הושיט אלי את ידו המחוספסת: "גברת יהודית, גם את באה לגן שלנו..."
"שלנו?" שאלתיו. והוא הנהן בכבדות. "היום אין לי מקום לשבת... אני בא לכאן עם חיהל'ה. ממשיך לבוא הנה בשביל חיהל'ה".
"חיהל'ה?" אני שואלת ובועז מהנהן בראשו בחיוך כבוש.
"עכשיו זה בא. הגעגוע מוביל אותי אל חופיה הבטוחים של חיה. אני מביט בתמונתה. ממשש את הבזק חיוכה. נוגע בעיניה המאירות הלוטפות את עיניי, ממלאות אותי באהבה גדולה. לבי מוצף מגעגוע אל זיכרונה החי והנושם בתוכי. והבדידות שולחת אלי זרועות דוביות גדולות לקחת את שמחת החיים שעוד נותרה בי. היא תמיד מלווה בסייעניות קטנות שמעצימות את בואה. הקנאה הופכת להיות אנוכית עד מאוד, חושבת רק על עצמה ולא מאפשרת לי לחוות טיפות של אושר שהולכות איתי במאבק היומיומי הזה עם השגרה. ואחיה הקטנים הרוגז והעצבים מלווים אותי כמו צל אל המרפאה ואל הבנק. הלא החיים ממשיכים גם בלי חיהל'ה שלי.
תשע שנים אני חי את הלבד הזה. חי את זיכרונות האהבה הגדולה שלנו. לו אך היה לי ילד מאהובתי, אולי לא הייתי מרגיש בודד כל-כך. לו אך יכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית... לו רק היה בי הכוח להסתכל לתוך עינייך ולהחליט שאני לא ממשיך. הולך בעקבותייך אהובתי. לו אך אלוהים היה מתערב ומתוך הדואט של מקצב חיינו היה לוקח גם אותי לחסות במעיל המוזהב של ידיו המרגיעות.
אני מתעורר אל בוקר סתווי. שמש ורוח משחקות מחבואים. כשאני פוסע עם בלה, כלבת הנחייה שלי, במדרכה המוצלת, חש בצינת הבוקר הצולפת על פני. קרירות עוטפת את גבי. קול פנימי מבקש ממני להמשיך ללכת. 'למרות הרטט המרעיד אותך, אל תרפה בועז, לך לך. תנצח את הבדידות המארסת אותך בפיתויי- כיבושין. רחק ממנה. רחק אל הגינה הציבורית. שם נהגת לשבת איתי ולהרחיב את משפחתנו הקטנה. בועז אל תרפה...'
קולה של חיהל'ה שלי חובק את גופי, מערסל אותו ברכות. עיניה החומות חודרות אל עיני, יוצרות מגע מחשמל המחמם את איבריי. בלה, כלבת הלברדור, מובילה אותי אל מעבר החצייה. אני מרגיש את דריכותה. אני שואל את עצמי, איך בלה יודעת מתי האור להולכי- רגל מתחלף? לא תמיד יש עמדי אנשים במעבר הרוצים לחצות את הכביש למדרכה המובילה לגינה הציבורית. ובפעמים שהיו הכריזו בקול: "יופי, האור התחלף לירוק, עכשיו אפשר לחצות". ואיך בלה שלי, ביום כזה, שפעם קר בו ופעם חם בו, ואין מצהלות ילדים בסביבה, איך בלה שלי תעבירני את המשוכה הקשה מצד אל צד?
בלה שלי כאילו קוראת את מחשבותי. היא מתחככת בי. משרה עלי ביטחון. אני שומע את המכוניות מתקרבות אל הצומת. בדממה הבוטחת בלה פתאום מזדקפת ומושכת אותי לצעוד לידה בביטחון. לבלה יש צעידה מאוד בטוחה. היא מובילה אותי כמלכה פותחת לפני את כל המכשולים. לעתים אני מרגיש שחיהל'ה מובילה את שנינו.
עיניה הטובות של בלה לא מורידות מבטן מקווי-המעבר הלבנים. רק כשאני נוגע ברגליי במדרכה המובילה אל הגינה הציבורית, אני יודע שחצינו יחד בשלום. הצומת הזה מאוד מפחיד. למרות שהוא מרומזר ויש לו אבני שפה גדולות ועגולות, נהגים צעירים בערבי-שבת פורשים להם שטיח אדום ומתגרים בגורלם. אני יודע זאת לפי שירת הסירנה של האמבולנס התורן.
המדרכה ריקה מאדם. אני שומע את הדהוד פסיעותינו עליה. שמש חורפית צוננת מקבלת את בואנו. החורף ממשמש ובא. סנוניות עפות ממעל. אני שומע משק כנפיים ויודע שזו עת נדידתן. טוב שאני בחוץ, קולט רשמים של נוף מתחלף.
כאשר שמנו פעמנו אל הגינה הציבורית דממה מוזרה קיבלה את פנינו. אין מצהלות ילדים ואין פטפטת של מטפלות בפעוטות. אולי זה יום לא טוב ליציאה כזו של קטנטנים הרהרתי בלבי. בלה רבצה לה על האדמה המוצקה ואני ישבתי על הספסל החום מביט נכחה. לא רואה דבר. אך שומע את שיח העצים עם הרוח הערנית שפרשה לשוח עם עצי הצאלון בגינתי.
הרוח מנענעת את ענפי- העצים, העלים נעים לכל עבר. איוושתם מרשרשת. היא חולפת על פניהם משחקת תופסת עם שמש חורפית. אני מרגיש את לטיפותיה החומקניות של השמש החורפית על פניי ואת מנוסתה המהירה מנשיפותיה של הרוח. זו פשוט לא מוותרת. צינה מרעידה את כפות ידיי. הרוח גוברת על קרני השמש ומבליעה אותן אל תוך לועם של ענני-דרקון אפורים המתפשטים על כל פיסת שמיים.
בלה זעה ממרבצה. גם היא מרגישה בתעתועיו של היום הזה. פעם חם ופעם קר. עכשיו חולפים אנשים על פניי. זה מקנח אפו ואחר מדבר מתוך חוטמו. דיבור לא ברור. בסתיו באות כל המחלות. קדחת החזירים הפורטוגלית ושפעת העופות. שתי המחלות מככבות בעיתונים שבועות רבים. אני יודע, אני קורא בברייל. בסתיו באים כל הפחדים. הבדידות סוגרת מכל עבר ואני מתגעגע אל ריח גופך חיהל'ה.
תשע שנים אני חי בבדידות נוראית. כמה ליופייך. חש בגופי המתרגש כשאת פוקדת חלומותיי. תשע שנים אני נעול בגן אהבתנו. לא יכול לחיות בלעדייך. אין לי כוחות. בלה מושכת אותי להמשיך הלאה. ואין לי כוחות לחיות. תשישות נפשית משתלטת עלי. אני מרגיש מתוסכל מאוד. פעם הייתי עיתונאי מבריק, פובלציסט מהנחשבים בארץ, והיום אפילו במשרתי איני יכול להחזיק. מי יעסיק אדם עיוור שחש שימיו מתפרקים ומתפוררים מעיסוקים שלא מתאימים לכישוריו?
איבדתי את מאור עיני בטיול סתווי לפני תשע שנים. יצאנו לטיול של החברה להגנת הטבע. במהלך הנסיעה אחד הצמיגים של האוטובוס שנסענו בו התפוצץ. הבום היה נוראי. אליו עוד איכשהו הסתגלו האנשים. האוטובוס הלא תקין הזה הדרדר אל תהום מעבר לכביש בקריית טלסטון בדרך לירושלים. שלושים ושמונה פצועים היינו בכמה בתי-חולים. ארבעה אנשים נהרגו. ביניהם היתה גם חיהל'ה שלי, שאור עיניה כבה יחד עם מאור עיני.
עברתי שיקום מאז התאונה ההיא. שיקמו את גופי. הנה, את רואה. אני מתפקד. יוצא עם בלה לטיולים קצרים בחיק הטבע. אני טייל מושבע של נופים ואדם. לכל טיול בשבת אנחנו יוצאים, בלה ואני. בבית אני כותב בברייל. יושב שעות וכותב מאמרים לאוכלוסיה שקיבלה אותי אליה ולימדה אותי לתפקד במחיצתה. בזכותה חזרתי לכתוב. זאת העבודה שאני יודע.
הספרות הנכתבת בברייל לא רבה כמו הספרות הרגילה ולכן אני עובד בתרגום יצירות מופת לכתב ברייל. אני עובד כסופר מתרגם בהוצאה מכובדת שנתנה לי את האפשרות לצמוח מהכאב הלאה.
בזמן האחרון אני מרגיש שקר לי בנשמה. הבדידות לא מרפה. הבכי הופך לבן לוויה קבוע. פוקד אותי בחלומותיי. ידי ממששות במיטה את הצד הקר של חיהל'ה שלי. איך במשך כל השנים, אני שואל את עצמי, לא התרגלתי אל חסרונה? קשה לי עם הלבד וקשה לי עוד יותר לפתוח את שעריו של הגן הנעול שאני יושב בתוכו. לא יכול לאהוב אחרת. לא יכול לנשק שפתיים אחרות. לא יכול לדעת אישה".
"אולי, כי אתה לא מנסה?" אני מקשה בעדינות.
ובועז מנענע את ראשו לצדדים. "לא יכול. הגן נעול לא שביל אליו לא דרך. הגן נעול בפני כל אדם. פשוט נעול".
"אבל, תראה איך אתה מייסר את עצמך?"
תמיד הוא בא לשדרה הסמוכה לגן הקקטוסים בחולון. יושב חצי שעה עד שעה, מביט אל נקודה דמיונית. מפלרטט עימה. ישיבתו זקופה ואוזניו קשובות לציוצי ציפורים העומדות על עמודי החשמל. הוא חלק מהנוף שהתרגלתי לראות במשך תשע שנים.
"אני חי את זכרונה של חיהל'ה שעה שעה. זיכרון חי שלא מרפה. אני איש של אישה אחת. כל חיי אהיה איש של אישה אחת. נפשי תישאר מצולקת תמיד. האהבה בינינו היא כמו מעופו של הפרפר. מרפרפת, מרחפת. נוגעת לא נוגעת. מרפה ולא מרפה. האהבה היא דבר כואב וכשאני עם חיהל'ה לבי דואב מעוצמותיו של הגעגוע. הנוסטלגיה מדממת. ובלה קוראת אותי כמו ספר פתוח. עיניה הטובות יודעות תמיד מתי אני עצוב ולשונה יודעת תמיד מתי אני בודד נפשית והיא מלקקת את פניי".
מאז המפגש האקראי הזה עם בועז בגינה הציבורית, כמעט שלא נפגשנו. חודש אחרי, ביום נאה של שמש חורפית, יצאתי עם מטופליי לטיול בגינה הציבורית. רות התרפיסטית לתנועה הצטרפה אלי. עשרה אנשים ישובים על כסאות גלגלים הקיפו את הגינה הציבורית. קרני שמש חמימות ליטפו את ראשיהם. הם החזיקו צעיפים צבעוניים בידיהם ונעו איתם מצד לצד. אל מחול הצעיפים קרבו בצעדים מדודים בועז ובלה. הכלבה כשכשה בזנבה. נעמדה על שתי רגליים ועגבה על רות. היא נבחה אל בועז שבא אליה דרך שביל האור של קולה. בלה שדכנית קטנה. ידיו של בועז נשלחו אל רות שחפנה אותן.
"גברת יהודית, כה נעים לשמוע את קולך". הושטתי ידי לבועז והכרתי לו את מטופליי ואת רות. הוא הניח לבלה לרבוץ על הדשא וידה של רות הובילה אותו לריקוד סולו. חברתם של מטופליי פתחה לו צוהר שהלך והתרחב עם הזמן. עד שראיתיו פוקד את המועדון החברתי בימים שרות עבדה.
הקשר בין השניים הלך והתהדק. כבר ראיתי אותם מבלים יחדיו באירועים חברתיים במועדון ומחוצה לו.בתחילה הייתה אחיזת ידיים, אחר-כך בא חיבוקן האמיץ של האצבעות. הבדידות של בועז הלכה לחפש בית אחר. השמחה חדרה אל ביתו במצהלות של חדווה. הצחוק שב אל חייו פיזר את העצב לארבע רוחות השמים. החיים האירו לו פניהם. בועז ורות כמו בסיפור המקראי. סיפור אהבתם התפתח לאט כמו עלים של פרח הנפתחים אל העולם. מתחת לחופה אמרה רות לבועז: "אהיה צעיף האור שיוביל אותך לחיות מחדש והבית שלנו יתמלא בהרבה טיפות של אושר וחופת אהבתנו תהיה לעד". לא היה ספק בכך. מטופליי היו השושבינים שלהם. בועז ורות רכשו בית קרקע בחולון וטיפחו את אהבתם.
ביום השנה העשירי לחיהל'ה הניחו רות ובועז זר פרחים על המצבה של רעייתו המנוחה. בשובם אל הגינה הציבורית, בלה הכלבה לא היתה שקטה. קבוצה של נערים ישבה על אחד הספסלים והעבירה בקבוקי באנגים מאחד לשני. היו שם שבעה נערים מסוממים. עיניהם האדומות רשפו אש. אחד מהם קם ממקומו. מתנודד מצד לצד קרב לבלה שמיד נעמדה על מקומה ונבחה. נביחותיה לא הזיזו לנער שהתקרב אל רות. "רוצה קצת, בובה?"
בועז עמד על רגליו וביקש מהנער להתרחק. הנער לא התייחס אליו. מתנודד פסע לעברה של רות בהינף יד הלם בבקבוק הבאנג על ספסל העץ, פצפוצי-זכוכית נשמעו ועם היד המונפת והבקבוק השבור המשיך להציע לרות: "בבקשה, בובה כדאי לך". בועז חסם בגופו את גופה של רות ובלה רצה לכל כיווני הגינה ונבחה. איש לא עבר.
נער אחר, שפלג גופו היה עירום, התקדם לעברו של בועז והלם בו באגרופים. שניהם כרעו על הרצפה. בועז הלם, לא לפני שנחבל בפניו ושיניו נשברו. הנער הראשון שהחזיק את בקבוק הבאנג התקדם לעברה של רות. זו רצה להגן על בועז והנער המסומם לא ויתר ודחף את הבקבוק השבור אל בטנה של רות.
"ב ועז", צעקה רות. הנערים המסוממים חזרו אל חבריהם ורבצו על הדשא ועל הספסלים כאילו לא אירע דבר.
בלה לא היתה בגינה הציבורית. היא רצה על פני המדרכות כאחוזת אמוק. כשהגיעה אל המועדון החברתי הדלת היתה סגורה. היא הצליחה לשרוט את הדלת בכפות ידיה ורגליה. נביחותיה היו צורמניות. כאשר הדלת נפתחה, בלה פרצה פנימה נובחת ללא הרף. התכונה במועדון סערה. כאשר קרבתי אליה הכלבה ליקקה את ידי. הבנתי שמשהו קרה. עם אחד המדריכים נסענו אל הגינה הציבורית. זה היה הימור לא בטוח.
שם מצאנו את בועז מטפל ברות. את חולצתו הוא קשר לבטנה המדממת. הקשירה שלו לא עצרה את הדם.הזעקנו ניידת משטרה ואמבולנס. בינתיים הסרתי את חזיית הסטרפלס שלי. אחיזתה קשיחה. סובבתי, הקפתי וקשרתי את הבטן שלא תדמם. בלה ליקקה את פניה של רות עד לבואם של הפרמדריקים. אי אפשר לעשות קיבוע לבטן כשהיא מדממת. נורא קשה. אפילו שידעתי איך, התפללתי שהקשירה שלי תחזיק מעמד.
הדבר הראשון שעשו החובשים היה לייצב את רות . הם השאירו את חזייתי עליה. הידקו את האחיזה וחיברו אותה מיד לאינפוזיה. הם לקחו את רות וטסו בדהרה מחרידת אוזניים. את בועז ובלה לקחתי לבית-החולים.
רות היתה בחדר ניתוח. בועז היה בחדר טיפולים. ובלה ואני נשארנו בחדר ההמתנה. מביטות זו בעיניה של זו ובוכות. "את כלבה אמיצה בלה. הצלת את חייה של רות. אני כל-כך שמחה שבאת לקרוא לי". ליטפתי את בלה בראשה ובפניה. מחיתי את דמעותיה והיא ליקקה את פני. בעיניה האנושיות היו דמעות גדולות. חיבקתי אותה בזרועותיי. גופה רעד. המשכתי ללטף אותה. הרעד לא פסק. "קר לך יקירה. אני אשיג לך שמיכה".
פניתי לאחת האחיות והיא השיגה לי שתי שמיכות עבור בלה. כאשר כיסיתי אותה בשמיכה אחת בלה הניחה את ראשה על ברכיי. הרעד לא פסק. כנראה זה ההלם שהגוף חווה, שיכנעתי את עצמי. כיסיתי אותה בשמיכה השניה. חמימות השמיכות פיזרה את הרעד. בלה נרדמה עלי. שעות ארוכות בילינו יחדיו בחדר ההמתנה. אני ממציאה תפילות שאלוהים יעזור לזוג הצעיר הזה, שלא ידע עוד מכאוב וצער. מייחלת לרות ובועז שייצאו מזה.
אחד הסניטרים הביא את בועז לחדר ההמתנה. פניו נפוחות. רטייה לבנה דבוקה על מצחו. בידיו היה מכתב להמשך טיפול. כשפתחתיו, גיליתי את הזוועה: גבה ימנית פתוחה נתפרה. שתי שניים קדמיות נשברו. לחי ימנית שרוטה בחתכים שטחיים.
בועז בכה. "חיהל'ה, עזרי לרות. עזרי לנו. אני לא יכול לאבד גם אותה עכשיו. קשה לי. אלוהים תעזור לי. אני לא יכול לחיות בלי רות. היא גאלה אותי מערירותי. הייתי בודד וגלמוד נורא עד שרות באה. אל תיקח גם אותה ממני. חוס על חייה. הבדידות הזו לא מובילה לשום מקום. היא החזירה לי את חיי האבודים. תשע שנים לא חייתי. הייתי כמו רובוט. קם ויוצא החוצה. נושם אוויר. קולט קולות וצלילים. כלוא בתוך הגן של רגשותיי. כלוא בתוך גוף חסר חיים.
בבקשה, אלוהים עזור לרות. השב אותה אלי. אני נשבע במחשבות בכוונות. לא אסע עוד בשבתות. אקדיש חיי לאהבתן של בלה ורות. אשנה את חיי. נשבע ביום הזה שבא, כמו מילה אחת פשוטה. בחיי אני נשבע. באהבה אני נשבע. הצל את רות. תן לי הזדמנות שניה".
ידיי אחזו בכתפו השמאלית של בועז. "אלוהים רחום וחנון עושה חסד לאלפים, אל דאגה, עוד מעט נקבל בשורה. אני מקווה שמישהו יבוא ויפזר את הפחד העוטף אותנו".
אחד הרופאים שזה עתה נכנס לחדר הניתוח בוולפסון הכיר אותי. "דיתי, מה את עושה כאן?" סיפרתי לו על התקרית האלימה ועל רות ובועז.
"אני מיד חוזר". והוא באמת שב והפעם עם אחד הרופאים שניתח את רות. "הוצאנו מהבטן שברים של זכוכיות. וידאנו שאין פגיעה בטחול, בכבד ובכליות. רות יצאה מכלל סכנה. העברנו אותה לפני חצי שעה לחדר התאוששות. אתם יכולים להיכנס לראותה. היא לא תהיה פטפטנית כרגע, היא פשוט נמצאת עדיין בהשפעה של חומר ההרדמה".
"העיקר שהיא בסדר". אמר בועז.
בלה נעורה משנתה. עמדה על רגליה. סובבתי את כיסא הגלגלים של בועז והנעתי אותו קדימה. הלכתי בעקבות הרופאים. בלה הולכת לצדי ודמעות של הקלה זולגות מעינינו. האחיות עוד לא ראו מחזה כזה. בלה קרבה לרות וליקקה את ידיה.
"רות , אהובתי. אנחנו נצא מזה. ביחד", אמר בועז.
ורות פתחה עין אחת ואמרה לבלה. "זה בסדר, חמודה. אני אהיה בסדר בזכותך, הצלת את חיי".
בלה לא נרגעה. ליקוקיה היו היסטריים. עד שהנחתי את ידי על קולרה ומשכתי אותה משם. בכייה של בלה היה הלום בעצב ושמחה. בכי של כלב דומה לבכי של אדם ואני בטוחה שבגלגול הקודם שלה, בלה היתה כנראה אדם יפה נפש כזה.
