בעוד שלושה חודשים תגיע הטלוויזיה החינוכית לסוף-דרכה, אחרי שנים ארוכות של ניסיונות עקרים לייעל את פעילותה ולחסוך תקציבים. סגירתה, אחרי 52 שנות פעילותה הגיע, סוף-סוף, רגע האמת הבלתי-נמנע שלה, וגם הניסיונות הנואשים הנעשים בימים אלה על-ידי גורמים אינטרסנטיים לשלב את שידוריה בשידורי התאגיד הציבורי, נדונו מראש לכישלון מוחץ.
האמת ניתנת להיאמר כי שידורי החינוכית הפכו זה מכבר לטפיל שקשה להמשיך ולשאת אותו, מה גם שתאגיד השידור הציבורי "כאן", שהוקם לא מכבר, אינו מצליח, בינתיים, להצדיק את קיומו, והרייטינג שלו הוא בשפל, הנע סביב 2 אחוזי צפייה. גם בפריווילגיה שניתנה בידיו על-ידי שידור האירוויזיון האחרון ושידור המונדיאל בשבועות הקרובים, אין כדי להציל את חייו.
אין כדאיות ושלא יהיה אף לרגע ספק. לטלוויזיה החינוכית, כתאגיד ציבורי, אין שום סיכוי להתחרות בערוצים המסחריים, שהרייטינג שלהם, אומנם, עולה פי כמה וכמה על זה של ערוץ כאן - אלא שערוצים אלה מתקשים כעצמם להוכיח את כדאיות קיומם. במצב ביש כזה ברור מאליו שאין שום מקום לערוץ ציבורי שישתלב ביניהם.
את התאגיד הציבורי מוטב לחסל כבר עתה, כשהוא עדיין קטן וכשנזקו, יחסית, איננו גדול. אחרי ככלות הכל הוא ניצב בימים אלה בפני פיטורים של כ-100 עובדים ובפני קיצוץ בהפקות, כשאלה הקיימות משודרות ללא כל הכנסה מהן. אם נוסיף לכל זה את הכשלים הרבים שנתגלעו בטלוויזיה החינוכית, כולל אבטלה סמויה, אך נרחבת - הרי שסגירת התאגיד ממש מתבקשת.
