יש סימנים רבים שלממשלת ישראל אין ולא היתה מדיניות ברורה לאחרי ההינתקות - לא בהגדרת המטרות האסטרטגיות ולא בהכוונת הצעדים הטקטיים. מצד אחד, ביקשה ישראל לקבל מהאו"ם החלטה על סיום האחריות והכיבוש הישראלי של עזה, ומצד שני, ביקשה לשלוט על המעברים והמעטפת החיצונית של עזה ולשמר את השליטה הישראלית בשלט רחוק. משל היתה ההינתקות לא צעד אסטרטגי מרחיק ראות אלא שיפור הערכות טקטי בלבד.
זה רק אחד הביטויים לחוסר מדיניות ברורה שקיבלה את מלוא ביטויה בסוגיית המעברים מעזה - אלו שבין עזה לעולם הגדול ואלו שבינם לבינינו.
ברור לכולם שלא כל האיומים על ישראל שווים, ברור שלא כל הצעדים הביטחוניים הם בעלי משקל זהה במניעת טרור. ברור גם שצעדים ביטחוניים בלבד לא מספיקים והם חייבים להיות מלווים בצעדים נוספים, מדיניים וכלכליים, כדי לפחות למנוע אסון הומניטרי בצד הפלשתיני. צעדים שיאפשרו התפתחות של איזו צורת חיים תקינה עם תקווה להתפתחות כלכלית.
רק איזון נכון בין שפע של אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים, חלקם סותרים, יכולים להביא את המדיניות הביטחונית לכלל מיצוי מלא שסופו הורדת מפלס הטרור לרמות נמוכות ביותר גם אם לא למיגורו המוחלט.
מטבע הדברים צריך לכן לתעדף את הצעדים הביטחוניים ולשקלל אותם מול שאר הצעדים הנחוצים לייצוב המצב ולהורדת מפלס הטרור. בהחלט צריך וחייבים להתפשר על אמצעים ביטחוניים, שחשיבותם המעשית לביטחון קטנה, כדי לאפשר לחיים הכלכליים ולאינטרסים המסחריים להתפתח כמשקל-נגד אפשרי לטרור. באותה מידה צריך להתעקש על אותם צעדים שיכולים למנוע מהטרור הפלשתיני הישגים אסטרטגיים שסופם לסחוף את כולנו למעגל אלימות מתחדש.
משיצאה ישראל מעזה היא איבדה במידה רבה את השליטה במעברים למצרים. גם לפני כן שליטתנו היתה חלקית ושפע של נשק ותחמושת הוחדרו לרצועת עזה. למעשה המדיניות הרצויה מרגע שעזבנו את עזה היתה שכל מה שקורה שם הוא מעניינם ואחריותם המוחלטת של הפלשתינים. המענה הביטחוני צריך להיות מותאם להתנהגות הפלשתינים. ממילא, מרגע שיצאנו מעזה, היכולת שלנו לפעול מראש לסיכול הטרור הפכה לשולית ביותר. הרי רק מחבל מעורער בנפשו יעדיף את מעבר רפיח, לכשייפתח, על אפשרויות השוחד ונתיבי המנהרות הנגישים לכל מבריח ומחבל.
האיום האמיתי הפלשתיני מעזה אינו בפיתוח קטיושה משופרת או ירי טילי נ"מ מהסוג שעשרות ממנו נורו על מטוסינו בלבנון באפס הצלחה. כרגע האיום האמיתי הוא זליגת היכולת הפלשתינית שהצטברה והשתכללה ברצועת עזה בשיטות הפעולה, טכנולוגיית קסאם וטילי נ"מ ליהודה ושומרון.
בעזה השפעת הטרור הפלשתיני מוגבלת. אפילו יצליחו הפלשתינים להפיל מסוק זה עדיין יהיה "רק" מחדל ביטחוני עם השפעות מקומיות. הצלחה יחידה ובודדת של טיל נ"מ להפיל מטוס נוסעים ממריא מלוד היא אירוע טרור חמור, אסון כלכלי לתיירות ופגיעה קשה בדימוי של ישראל בעולם. זה לא עוד פיגוע - זה איום אסטרטגי.
מכאן ההיגיון היה צריך להיות לעזוב את הפלשתינים לנפשם ברצועת עזה, ליטול את הסיכון של הצלחות אפשריות מקומיות בטרור לפלשתינים, לקדם את הסיכוי החמקמק שאולי יתפתחו שם חיים כלכליים תקינים על-ידי הרחבה מקסימלית של תנועת הסחורות והשירותים לרצועה. בוודאי לא להטיל מצור כלכלי על מעל למיליון פלשתינים בשביל התפוקה הביטחונית השולית של מצלמות במעבר רפיח.
במקביל היתה צריכה ישראל להתעקש ביטחונית ומדינית על פיקוח מרבי אפשרי על התנועה בין עזה לגדה כדי למנוע שאמצעים 'מפירי איזון' כמו טילי נ"מ יגיעו ליהודה ושומרון.
חוסר האיזון שבין החשיבות שכלכלת עזה בכל אופן תתפתח לשוליות של סוגיית המצלמות ברפיח לא יכלה אלא להזמין סד של לחצים בינלאומיים להפסיק את ההתקוטטות העקרה בין דחלאן למופז. לחצים מיותרים לחלוטין שסופם שנאלצנו גם להתפשר על החשוב באמת.
כאשר הגיע לכאן שרת החוץ של ארה"ב קונדוליזה רייס היה מובן שהיא לא תסתפק רק בהסכמה בין דחלאן למופז על מצלמות רפיח המיותרות. רק הסדר תנועה כולל בין עזה למצרים, בין עזה לישראל וכמובן בין עזה לגדה המערבית, יכול להצדיק את השיבוש בלוח הזמנים של האישה החזקה בעולם.
בסד ההסדרים שנכפו עלינו בחופזה של 24 שעות נפרמו סידורי הביטחון ההכרחיים, לא בין עזה למצרים, אלא בין עזה ליהודה ושומרון. משלא התפשרנו בסוגיות השוליות נאכף עלינו הסדר כולל גם בסוגיות המרכזיות והדרך לזליגת היכולת מעזה ליהודה ושומרון היא עתה סלולה יותר כמו גם האפשרות לטרור שבשומרון מהווה איום אסטרטגי אמיתי.
כמובן השב"כ עדיין פרוס מצוין ביו"ש. יכולת הסיכול של צה"ל היא חסרת תקדים, אם כי לא מושלמת. מן הסתם נמצא פיתרונות יצירתיים לסיכול האיומים גם בעתיד. כנראה שלא נמצא פיתרון לחשיבה האסטרטגית הלקויה זו שלא יודעת לתעדף, להבדיל בין החשוב לשולי ולהתמקד בעיקר, זו שלא למדה: 'תפסת מרובה - לא תפסת'.