כאשר שופט בא לקבוע אם בעל הדין הנשפט בפניו נהג ברשלנות כלפי בעל הדין השני, הניזוק, עליו לשאול את עצמו קודם כל אם הנתבע חייב בכלל חובת זהירות כלפי הניזוק.
לאחר מכן עולות שאלות חשובות אחרות, שנתייחס אליהן בהזדמנות אחרת, האם הנתבע הפר את אותה חובת זהירות, והאם הפרת החובה היא שגרמה נזק.
את השאלה הראשונית, אם קיימת חובת זהירות, השופט בוחן הן מההיבט העקרוני, האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית, למשל האם המעביד חב חובת זהירות כלפי עובדו ביחס לסיכון הטמון בעבודה עם מכונת חיתוך; והן מההיבט הספיציפי, האם ביחס לניזוק ספציפי, בנסיבותיו של אירוע ספציפי, קיימת חובת זהירות קונקרטית.
אחד המקרים שנדונו בבית המשפט העליון, בסוגיית חובת הזהירות הקונקרטית, היה המקרה של המורה סימה מתיתיהו. במסגרת עבודתה כמורה, עסקה מתיתיהו בהעברת שולחנות וכסאות לאולם בבית הספר בו עמד להיערך טקס מסוים. במהלך פעולה זו היא חשה שגבה "נתפס" ונגרם עקב כך נזק חמור בגבה.
בית המשפט העליון דחה את תביעתה של מתיתיהו נגד משרד החינוך. העברת השולחנות והכסאות נראתה בעיני השופטים כ"פעולה יומיומית רגילה, שאינה כרוכה בסיכונים מיוחדים".
"חיי היום יום", ציטט בית המשפט העליון מפסק דין קודם שלו בפרשת ועקנין, "מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. אותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון".
"אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".
הזזת שולחן או כיסא הינה מפעולות היום יום, ממשיך בית המשפט העליון וקובע, שאינן טומנות בחובן סיכונים מיוחדים, ולא היה על מנהל בית הספר לנקוט צעדי זהירות מיוחדים, כולל הנהגת שיטות עבודה מיוחדות, לצורך ביצוע עבודות אלה.
אשר על כן, כך פסק בית המשפט העליון, "אין לייחס למנהל בית הספר כל אחריות בנזיקין בשל כך בלבד שהוטל על המורה, כמורה האחראית לאירועים בבית הספר, לדאוג שהשולחנות והכיסאות יוזזו ממקומם".
מאז פסק הדין בפרשת מתיתיהו, מנסות חברות הביטוח, גם בתחום תאונות העבודה, כמעט בכל תיק, לטעון כי העובד נפגע מסיכונים סבירים.
כך קרה גם במקרה של יוסף פראג' שעבד כדייל מכירות מטעם חברת טמבור בחנות הום סנטר בחיפה.
טמבור נהגה לספק להום סנטר מיכלי צבע בגדלים שונים. פראג' היה קולט את המיכלים לתוך מחסן. משם היה מעביר אותם, באמצעות עגלה הידראולית, מרחק כ-120 מטר, לעמדת התצוגה בחנות.
בעמדת התצוגה סידר פראג' את מיכלי הצבע לפי גודלם. המיכלים הגדולים, בני 28 ק"ג כל אחד, הונחו על הרצפה. המיכלים הקטנים יותר הועלו באמצעות מעלית אל מדפים.
באחד הימים, תוך כדי הרמת אחד המיכלים הגדולים, על-מנת להעמידו במקומו הראוי על הרצפה, נתקף פראג' בכאבי גב עזים.
התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והותירה בפראג' נכות צמיתה. הוא פוטר מעבודתו, משום שטמבור לא השכילה לשבץ אותו בעבודה המתאימה למגבלותיו.
פראג' הגיש תביעה נגד טמבור ונגד חברת הביטוח כלל, שביטחה את טמבור בפוליסת חבות מעבידים.
גרסתך לתאונה אינה אמינה עלי, הטיחה כלל בפראג'. מכל מקום, הוסיפה כלל, גם אם קרה מה שאתה טוען כי קרה, אין לך להלין אלא על עצמך. הנחת מיכלי צבע על רצפה היא פעולה פשוטה. היא אינה מחייבת מיומנות מיוחדת. אם בכלל צריך להיות מומחה לפעולה שכזו, הרי אתה המומחה. לך יש ניסיון של שלוש וחצי שנים בסידור מיכלי צבע.
השופט רמזי חדיד, מבית משפט השלום בחיפה, שמע את עדותו של פראג' ושל אדם נוסף שהיה בקרבתו בעת קרות התאונה.
העדויות הותירו על השופט רושם אמין. גם אם קיימות סתירות כאלה או אחרות בגרסתם, ציין השופט, עדיין אין בהן כדי לשלול את נסיבות התאונה כפי שתוארה על ידם.
השופט קבע, אם כן, כי התאונה אירעה כפי שפראג' תיאר אותה ועבר לדון בשאלה אם בנסיבות אלה מוטלת אחריות על טמבור כמעבידתו.
טמבור טענה, כי סיפקה אמצעי הרמה מתאימים וכי מדובר בשיטת עבודה פשוטה. נציג מטעם טמבור, העיד בבית המשפט, כי טמבור ערכה כנסים לעובדים. במהלכם הוסבר לעובדים כיצד להרים את המיכלים.
ואולם, מעדות זו, הסיק השופט, שהרמת מיכלים במשקל 28 ק"ג, אינה מסוג האירועים הפשוטים והמובנים מאליהם שהם בבחינת סיכונים בחיי היומיום. גם העובדה שטמבור טרחה לערוך כנסים, בהם הסבירה כיצד להרים את המיכלים, מעידה על כך שאין המדובר בפעילות פשוטה.
את השופט הטרידה גם העובדה שטמבור לא סיפקה לפראג' עזרה של עובד נוסף בסידור המיכלים, במיוחד מיכלים במשקל של 28 ק"ג. במשפט התברר כי פראג' עצמו פנה לא פעם לטמבור בבקשה כי תספק לו עובד נוסף, שיסייע בידו בסידור המיכלים. אולם לא נענה בחיוב.
השופט מצא לנכון להטיל על פראג' אשם תורם בשיעור של 10% וזאת לאור ניסיונו הרב בביצוע העבודה במשך שלוש וחצי שנים.
במאמר מוסגר נציין כי לא הצלחנו לרדת לסוף דעתו של השופט, מדוע הוטל בכלל אשם תורם. הרי העובד פנה למעביד, ביקש עזרה להזזת המיכלים הכבדים ועזרה זו לא ניתנה לו. מה היה אמור העובד לעשות, להתפטר מעבודתו ולאבד את מקור פרנסתו?
טמבור וכלל חויבו אם כן לשלם לפראג' את מלוא הפיצויים בניכוי 10% בתוספת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דינו.