כל פעם שבתי הגדולה באה לבקרני, אני חייבת לשרת אותה. אני תוהה לפעמים כמה הייתי רוצה שהיא תטפל בי. לרגליי אין כוח לשאת אותי. אני בקושי הולכת. הסידן מזמן ברח מעצמותיי. לא היה לא נוח לחיות בעור מצומק ודליל.
בתי לא מתחשבת בי. היא באה אלי בלי הודעה מראש. פשוט נוחתת. מחפשת תשומת-לב ופינוק. היא לא רואה אותי ואת צרכיי. אני לא קיימת בשביל עצמי. אני קיימת רק בשבילה. היא משתלטת לי על המיטה. מושכת אליה את שמיכת הפוך היחידה שלי. את השמיכה הזאת קיבלתי מארבעת נכדיי, ילדיו של בני הצעיר. "התפנוקית", הנכדים קוראים לה, וזה עושה לי טוב שמישהו חושב עלי.
בתי בת שבעים עוד מעט. רחבת מימדים וכבדת משקל. בגיל עשרים נישאה לבחיר לבה ובגיל עשרים ואחת שלחה אותו לרעות בשדות זרים. היא היתה עלמת חן מבוקשת מאוד בין בחורי האוניברסיטה. מחוזרת מאוד. הפרחים שהיו נשלחים הביתה היו עושים לה רק טוב. משלוחים מיוחדים של בונבוניירות שוקולד תוצרת הארץ ותוצרת חוץ היו מציפים באדמומית קלה את תפוחי לחייה.
הגדיל לעשות בן השכנים שהיא שבתה את לבו. הלך הבחור ללמוד רפואת שיניים. הפציר בה שתחכה לו. כל-כך אהב אותה. היא ראתה רק את שיניו הבולטות והיוצאות מפיו לשיטוט על שפתיו. מראהו הגמלוני דחה אותה. היה גוץ ועגלגל והיא היתה תמירה כעץ תמר עם נוכחות שהרשימה את כל המתבונן בה.
לימים חברתה הטובה נישאה לפניה. היא לא היתה בחורה נאה אבל היתה בה פשטות כובשת. צניעותה של זו נודעה למרחקים. אם זו נישאה ואני עוד לא, היתה אומרת לי בתי, אז משהו לא בסדר איתי.
כל החיים היו לפניה כמרבד העטור משאלות שיש להגשים. אך בתי לא ראתה מעבר לכתפה. אמרתי לה שלכל אדם מגיע המזל שלו. בתי לא אבתה לשמוע. דברי נפלו על אוזניים ערלות. בתי חושבת עדיין שיש לה ניסיון וחוכמת חיים הרבה יותר ממני. כדי לא להתווכח איתה אני מנמיכה את עצמי. אני לא קיימת. רק היא קיימת. רק אותה צריך לראות במרכז התמונה. לי אסור לנשום כשהיא נמצאת בסביבה.
כלתי אומרת שאני שומרת על פיגורה. כל פעם שמגיעה בתי לבקרני, אני נכנסת לתוך מזוודה ומפסיקה לנשום. בכלל, כלתי, היא הבת המורווחת שלי. בתי הגדולה איכזבה אותי כל חיי וכלתי אומרת שהיא מדמה אותי לנערת גומי. אחרי כל ביקור של בתי הגדולה, אני מתפתלת מכאבי הלב וכאבי הגוף ונכנסת בפיתולים מעגליים לתוך מזוודה דמיונית ומפסיקה את נשימותיי.
ההתנשפויות האלה לא עושות לי טוב. כל ביקור של בתי מכניס אותי לחרדה גדולה. לבי מאיץ פעימותיו ואני כבר במירוץ נגד הזמן. חייבת לשלוט על תחושת הבחילה שפוקדת אותי ומיד להכניס כדור קורדיל מתחת ללשון. רק הפעולה הזאת עושה לי סדר בתגובות.
הדאגות שלי מזמן הבקיעו את שיאי גינס. אני חושבת שאני האמא הפולניה החרדה והדאגנית האחת והיחידה. לא קיימת זולתי אף אם. מכל זבוב קטן אני עושה פיל. כל דבר שולי חסר חשיבות מקבל אצלי מימדים מנופחים ומוגזמים. כשאני על סף חרדה יזומה שלי אי-אפשר להתקרב אלי. לפי התחזיות שלי, סוף העולם בא אלינו כבר תשעם או מאה פעם. כלתי ובני הפסיקו לספור.
אני בת תשעים ושתיים עוד מעט. אלמנה כבר ארבע שנים. אישי האהוב הגיע לגיל תשעים ושלוש והלך לעולם שכולו טוב. הבדידות היא בת לוויה לא רצויה בביתי. כשהיא באה כאורחת לא קרואה, היא נוחתת וסוגרת עלי מכל עבר. כמו טבעת חנק היא עוטפת אותי. מזכירה לי שכבר חלפו ארבע שנים והגעגועים לא מרפים.
אני מרגישה שחיי התנפצו לרסיסים. היטלר הנודע לשימצה מיין את בני משפחתי - מי לעבודת כפייה ומי לכבשנים של אושוויץ. פרט לאחי עליו השלום לא נותרו ממשפחתי הענפה ניצולים. גדלתי בתוך בדידות נוראית והפכתי אם מגוננת ודאגנית ולפעמים אפילו שתלטנית.
קשה היה לרצות אותי. הייתי עושה דברים שלא היו מקובלים. בראשית נישואיו של בני, הייתי מתערבת לו בחיי הזוגיות עד שהבאתי על עצמי את הריחוק שיצרה כלתי. בשבת בבוקר הייתי מתקשרת אליו ומשוחחת עימו שעות. לא חשבתי שאני מפריעה לבני ולכלתי. המרחק הפיזי ואיסוריה של כלתי להתקשר לבני בשבת בבוקר הכעיסו אותי אבל היא הציבה לי גבולות ואני כמו ילדה טובה התחלתי לקבל פרופורציה נכונה לגבי נישואיו.
אני אישה שקשה לרצות אותה. כל חג כלתי היתה קונה לי מתנה יקרה במיטב כספה ואני אף פעם לא רציתי לקבל, עד שפסקה לקנות לי. כעסתי על הצבת הגבולות שהציבה לי ולמדתי לקבל את ביקוריו של בני התכופים כמדי יום-ביומו. גם בני הצעיר והמסור הספיק להבהיר לי שהוא נחוץ לפרטיות. ואני לא רציתי לוותר על השליטה בחייו. אז מה אם הוא נישא והקים בית? רציתי להיות במרכז העניינים. הפכתי להיות נודניקית. אמא טורדנית. יום אחד זרקה לי משפט כלתי ואמרה: "במשך כל שנות נישואיי למדתי להכין ממך שני דברים: קציצות בשר טחון עם שום ולביבות פנקייק מיניטוריות. את אמא שאוהבת לאכול, אך לא אוהבת לבשל".
את האוכל הפולני המתקתק כלתי לא אוהבת. היא בלבוסטה בביתה. אשת חיל. הילדים ובני נהנים ממאכלי הגורמה שהיא מכינה. המאכלים שלה הם גשר של תרבויות. ואצלה על השולחן המשפחתי כל יום עולה מתכון אחר. מזרח ומערב הופכים לחגיגה צבעונית.
בתי יצאה דומה לי. לא יודעת לבשל. לא יודעת הלכות אישה בביתה. כל החיים צריך לשרת אותה. בתי חזרה בתשובה. יש בה מעלות ויש בה חסרונות. מה שמפריע לי זה החוסר כבוד אלי. היא טורקת לי טלפונים. מייסרת אותי בשבט לשונה הרהוטה. את מר לבה ספגתי במשך חמישים שנה. אלוהים, עזור לי להבין מה חטאי ומהו הכבוד הנלוז שבתי לעת זיקנה משליכה אותי מביתי, מורטת שערותי עד לזוב דם, הופכת אותי, אמה שמדדה בקושי על רגליה, למשרתת ולסמרטוט רצפה?
אלוהים, גם אני באה מבית מסורתי, שכיבוד הורים היה צו עליון שאסור להפר אותו. צו קדוש שיש לציית ולכבד. היכן עובר הקו הדק שצריך לכבד? אני לא צריכה לשדרג את האמונה שלי. היא קיימת בתוכי מיום שעליתי חלוצה לארץ.
ובכל זאת אני מרגישה כישלון כאם. חינכתי את שני ילדי, איך זה שבתי הגדולה מאחיה מרוכזת בתוך עצמה. נרקיסיסטית. רואה רק את עצמה. חולה במחלת הקינאה. מקנאה באופן חולני באחייניה. היתה לה הזדמנות לפתוח פרק ב' בחייה והיא לא רצתה? איך זה שרכבת חייה לא עצרה אף פעם? איך זה שהיא לא הפכה להיות לאם והיא מבקשת להיות הילדה הנצחית שכל הזמן צריך לפנק?
אין לי כוחות. אני צלולה עדיין וחשה שהחיים מכים בי ללא התחשבות. נמאס לי להיות כדור היו-יו שעובר בין שני ילדי. כשהם לא מדברים, בתי מתחברת לקול של בן בתוכה ומדברת בלשון זכר. מעצימה את הפגיעות שלא קיימת כדי לקבל תשומת לב.
שקים רחבים העשויים מיוטה לבנה לא יוכלו להכיל את כמויות תשומת הלב, האהבה והפינוק שקיבלה ממני. אני לא האמא האידאלית, לפי דבריה, מעולם לא הרמתי עליה יד כדי לחנך אותה. אני לא מאמינה בשום סוג של אלימות. מה פשעי, אלוהים?
הסתובבתי באמצע הלילה על משכבי ודיברתי מתוך שינה באידיש, שפת הילדות שלי. בכיתי מגעגועים לאמא שלי, לבית אבא, לאחים שזכרתי כשהייתי בת שש עשרה כשעליתי לארץ. הגעגועים האלה מחזירים אותי בזמן ואולי אני בתהליך של פרידה מאהוביי שחיים בתוכי. ידיה של בתי ניערו אותי באגרסיביות כשאחזו בכתפי, וכשלא התעוררתי, כי שנתה הופרעה, נשלחו אצבעותיה אל קרקפת ראשי ומרטו את שערותיי הדלילות בפראות.
עזור לי להבין, אלוהים אתה היושב במרומים, האם זה כיבוד אם? כל החזרה בתשובה, כל התפילות והריצות לדרשות. הכל מעטה חיצוני, אם זה לא בא מבפנים. אם האמונה לא טהורה ומושרשת היטב בתוך מארג של חיים, היא לא ראויה בעיני. האם אני צודקת?
אני, שטיפלתי באם נכה שסבלה מטרשת נפוצה בצעירותה, יודעת שבמקום שממנו בא הבכי מגיע גם ההומור שצובע את חיינו. אלוהים, אני רוצה לדעת למה נגזרו עלי שנות מרירות, חוסר כבוד, חוסר פירגון ומנה גדושה של ייסורי נפש כבדים וגדולים?
עוד מעט אלך לעולם שכולו טוב. יש לי משאלה כמוסה. אתה הצופה בנו בחיי היום-יום יודע שבמקום שבו מתגוררת האמונה, חוסים בחדרי ביתה: החרטה, החמלה והפיוס. אנא ממך, אל רחום וחנון העושה חסד לאלפים, תן לבתי עוד חיים. מחל לה על אטימותה.
כנראה שהרגש הטהור לא מתגורר בחדרי לבה. אבל אני אמא. הגשם את משאלתי הכמוסה, האחת והיחידה, שביקשתי ממך.