לאחר הרשעת בנו, עמרי שרון, היה על ראש הממשלה, אריאל שרון, לעשות מעשה טבעי, מתבקש בנסיבות העניין ומתחייב ממהותו: לקום ולהודיע על התפטרותו מתפקידו.
הבן נענש על חטא שחטא למען אביו, בשליחותו ומן הסתם - בידיעתו. יצחק רבין ז"ל התפטר בשעתו מתפקידו כראש הממשלה לאחר שנחשף חשבון דולרי שאשתו החזיקה בבנק אמריקני. ההתפטרות שלו שידרה מסר מצפוני ומוסרי והעידה על מידה נקייה. רבין הבין שהוא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולא יוכל להיתמם, קל וחומר להינקות, באי-ידיעת הדבר. הוא הבין שהוא לא יוכל להיפטר מבלי להתפטר.
ההתפטרות שלו קטעה באופן דרמטי קריירה פוליטית מזהירה. למזלו - מן הסתם גם לכשרונו - ההתפטרות לא חיסלה אותה כליל. מאוחר יותר שיקם אותה.
אריאל שרון נכשל במבחן הזה. הוא נכשל כמנהיג, כאב לבן, כאדם. הישארותו בתפקידו לאחר הרשעת בנו מעידה על ליקוי מהותי בתפיסתו את החובה הבסיסית שמחייבת אותו עצם הרשעת בנו בפלילים בכלל ובאי-הבנתו את מהות הנסיבות וחומרתן, אשר בעטיין הופכת חובת ההתפטרות שלו למובהקת בפרט.
אריאל שרון עקד את בנו על מזבח שהוא היה אמור להיעקד עליו. הבן ששכב למענו על הגדר הופקר על ידו, פצוע, מדמם, עטוי קלון.
מכל מעשיו, חלקם שנויים במחלוקת חריפה ונוקבת, ייזכר דווקא אריאל שרון כמי שהניח לבנו, עמרי, להיזרק לכלבים - כלבי השמירה של הדמוקרטיה, לרבות מוסדותיה השלטוניים והמשפטיים - ולהינשך בפיהם. בין מלתעותיהם הוא הופקר לגורלו המר.
בושה וכלימה עוטים את חרפת העדר המעשה שאריאל שרון היה חייב לעשות למען בנו - להתפטר מתפקידו ובכך, גם אם לא במלים מפורשות, אולי אף בלא דיבור, להודות ולהתוודות: אני אשם, אני איענש. הבן אכל בוסר והורעל. לאב שלום.
