מעולם לא היתה ישראל כה דרוכה, כצופים היושבים באולם תיאטרון גדול השרוי באפלה - שניות לפני הרמת המסך ותחילתה של ההצגה.
הצופים הם כלל אזרחי מדינת ישראל שאמורים לשלשל ב-28 במארס 2006 את הפתק "שלהם" לקלפי. הצופים יושבים באולם התיאטרון השרוי באפלה, לא רואים שום דבר, לא יודעים מה תלד העלילה, ולכן מצפים בכיליון עיניים להארת הבמה, חשיפתם של השחקנים, ותחילתה של ההצגה.
האפלה באולם מייצגת את המפלגות החדשות שרבים מאיתנו מנסים ללמוד, לתחקר ולהבין, אבל אין איש יודע מי תהינה המנצחות - וכיצד תפעלנה.
הרמת המסך הוא כמובן הרגע הקריטי בו נתבשר כולנו על תוצאות הבחירות לכנסת ה-17. זה הרגע בו יוסרו כל הרעלות מפניהם של המועמדים, כולנו נלמד להכיר את 120 המחוקקים, ומרגע זה למעשה תתחיל ההצגה.
ההצגה עצמה תתנהל מולנו כאשר כבר כל האורות על הבמה דולקים. תהא זו כמובן התנהלותם האמיתית הגלויה והגורלית של נבחרינו בניהול המדינה (לאן?) במשך ארבע השנים הבאות.
להבדיל מהצגה בתיאטרון בה רשאי הבמאי לשנותה בכל עת ו/או המפיק להפסיק תקציבים, והשחקנים פוחדים שיורדו מהבמה ופרנסתם תתאדה - ב"הצגה" האמיתית שלאחר הבחירות, הכל שונה.
במציאות הפוליטית יכולים "השחקנים" (הנבחרים), מיד לאחר הבחירות, לעשות אצבע משולשת ארוכת ימים לעבר כל מי שיעז להיות להם לאויב. אפילו חסינות קיבלו, כאילו ולא די בעוצמה החקיקתית הבלתי מעורערת הנתונה בידם.
במצב כזה כדאי אולי לחשוב שוב לפני היציאה ה"שגרתית" לעבר הקלפי באותו יום גורלי - רגע לפני הרמת המסך או ירידת הגיליוטינה - הכל בהתאם למתבונן.
אז מה היה לנו - עד היום.
- אריאל שרון, ראש ממשלה המוכר כמושחת - אבל עם אהדה ציבורית רחבה לדרכו הפוליטית, והכוונה בעיקר לתוכנית ההינתקות שלמעשה הצילה אותו מהרבה אבני נגף אישיות ופוליטיות.
אבל לא בכך מסתכמת מפלגתו.
אריאל שרון הקים למעשה מפלגה חדשה בדמות "שינוי" (אני וכל היתר), ואין להתעלם מהרבה טרמפיסטים שמחשבים הישרדותם כבר עתה - לרגע שאחרי שרון. על עניין בסיסי ועקרוני זה - יש לדעתי לתת הרבה משקל והתייחסות עניינית.
- "הליכוד", כשארית מפלגה - גם היא לא נשארה רק עם האידיאולוגיה הישנה והשורשית שלה. נותר במפלגה הזו גם הרבה "מוץ" - דבר שהציבור יצטרך לקחת בחשבון - הכל כמובן אם לא יעשו זאת קודם חברי המפלגה עצמם. אחת האפשרויות לניסיון שיקום המפלגה היא כמובן הוצאתו של "המוח"... למשל, אבל אין כל ביטחון שאכן זה יקרה.
יחד עם זאת לא יקשה על אף אחד מאיתנו לראות בעתיד את "הליכוד" כבבואתה של מפלגת "העבודה" כאשר היתה באופוזיציה. הכוונה היא כמובן לצחצוחי החרבות המתנהלת כעת בין הקבוצות השונות ומועמדיהן לראשות המפלגה. כנראה שגזירת גורל היא על מפלגות שאינן בשלטון, להוות רק נדן ל"ראשי חץ ומנהיגים" - ועדר תומכים או חיילים - אין.
- מפלגת "העבודה" באופוריה, אבל כדאי מאוד להביט בפניהם של החברים גם מבעד לאיפור ולתפאורה.
עמיר פרץ הביא רוח חדשה למפלגה, ואולי אפילו גרם לצונאמי לא קטן בכל המערכת הפוליטית בישראל. אבל דבריו של חיים רמון הפורש לא היו מנותקים מכל הגיון בריא: "אני לא הייתי נותן את המדינה בידי מנהיג חסר ניסיון, דבר שלמעשה הינו בחירה חסרת אחריות". בינינו - לא דברים חסרי טעם ו/או קנטרנות לשמה רק בעת פרישה וטריקת דלת ביתו הקודם. בהחלט חומר למחשבה.
- ב"שינוי" אין שינוי, ואולי זה יהיה השינוי הגדול ביותר של הבחירות הבאות. לא נבואה - אלא ניסיון קר לראות ולנסות להבין את טומי לפיד כועס על המפץ שהתנפץ לו בפרצוף, ללא אפשרות הצטרפות - והבאת מפלגתו לדרגה ומצע כמעט זהה לרוב המפה הפוליטית החדשה במדינה. "יד" כזו של קלפים בידיו של לפיד, עם זעם דומה לטרום הבחירות הקודמות של "רק אני..." - עלולים להביאו באותה מהירות בה עלה למעלה... ישר למטה.
- ל"שס" אני דווקא צופה גדולות. למרות כל הרע שגילה עם ישראל במפלגה הזו שרק ראשיה התעשרו בה על חשבון אלה שהמתינו (וממתינים) להרים ראשם מעט מעל קו העוני. יתכן, שהמפצים בכל המפלגות שרוממות הדיבור בעוני כבר ברור מעל לכל רצון עשייה, יגרמו בסופו של דבר לרבים מהמאוכזבים בה - לא לעזוב את הבית.
- הדתיים ויתרת הימניים שנמצאים מחוץ לגבולות המשחק ב"ליכוד" - רואים כבר את הפוטנציאל לעומת הסיכון, ושאיפתם להתאחד ברורה ומציאותית.
לא רק ניסיון מאולץ להתמודד עם המפה הפוליטית החדשה, אלא רצון הישרדותי ההפוך לאופציה קיימת בה מפלגות קטנות לא יעברו יותר את אחוז החסימה החדש לכניסה לכנסת. אם היה צורך בזרז אמיתי - כנראה שרק הפחד מהיציאה לחלוטין מהמשחק (והכסף... או שזה היינו הך?), יביאם להתאחד ולשמור על כוח משמעותי לקראת הרכבת הקואליציה החדשה.
- גם הערבים בישראל רואים בדיוק באותו אור את טבלת הסיכויים למקום טוב על הכיסאות בתוך אולם המליאה. אין ספק שאת האור האמיתי ניתן לראות ואפילו להרגיש, רק באחד מ-120 הכיסאות בכנסת, דבר שלבטח לא ניתן למימוש בין תעלות הביוב הפתוחות בכפרים.
כולם יודעים כי עדיף לצעוק ארבעה חודשים: "יש ביוב פתוח בכפרינו...", ולהיכנס לכנסת, מאשר לחיות פיזית מחוץ לכנסת - דבר האומר... בין תעלות הביוב.
אני יודע שלא נכנסתי לעובי הקורה באשר לאידיאולוגיות של כל מפלגה, כל מועמד לראשות מפלגה וכל מועמד לכנסת.
סילחו לי, אבל נדמה לי שגם שרון, גם נתניהו, גם פרץ, גם לפיד, גם פרס, גם רמון, גם פואד וכו' וכו', חשבו קודם כל על קרש הקפיצה לתוך "בריכת" הכנסת, ולאחר מכן ילמדו לשחות בהתאם ל"אידיאולוגיה המנצחת".
סליחה אם פגעתי באידיאולוגיה של מישהו.