בסערת הפילוג בליכוד, עם פרישתו של שרון ונאמניו, נשכחה ועומעמה אחת הסיבות העיקריות לכך, שהמורדים הציקו והמאיסו את עצמם על שרון ונאמניו, הוא הפחד מפני מהלכים חד-צדדיים נוספים של שרון ביש"ע ובירושלים.
לזכותו של שרון יש לומר, כי לפני ואחרי בחירתו לראש ממשלה - הוא הצהיר בפומבי כי הוא מוכן ל"וויתורים כואבים", אם וכאשר יהיה עם מי לדבר, ועל מה לדבר. אמנם, שרון לא פירט מעולם מה זה "וויתורים כואבים" - כך שהנושא נתון לפרשנות חופשית, לאור המהלכים בשטח ואלה שעוד צפויים - במידה ויזכה שוב באמון הציבור.
ברור, שהנסיגה האמיצה מעזה, פירוק גוש קטיף, וויתור על ציר פילדלפי בהסכם בעייתי, והכרזה שגם מאחזים וישובים לא מאושרים ביש"ע "יטופלו", כלומר יפורקו - הם וויתורים כואבים ומצביעים על נחישות, דבקות ואומץ פוליטי.
יש קונצנזוס כללי בישראל, שהסכם קבע בהסכמה, תוך מו"מ עם הפלשתינים, ישירות או באמצעות מתווך אירופי או ארה"ב - היא הנוסחה הטובה והראויה ביותר.
מאידך, הולך ומתגבש גוש גדול, מכל קצוות הקשת הפוליטית, שאבו מאזן במצבו העכשווי והעתידי, הוא לא פרטנר לריקוד, והוא נכשל בקבלה לתוכנית "נולד לריקוד".
אבו מאזן לא רוצה, לא מסוגל להתמודד חזיתית עם החמאס, והג'יהאד ובקושי שולט בפת'ח מפלגת המוצא שלו. התוצאה הפוליטית מדינית - יו"ר רשות, כמעט וירטואלי שמסתובב בעולם מקבל כבוד, אבל בכל הנוגע למדיניות פנים, מלחמה בשחיתות, פירוק ארגוני חבלה, איסוף נשק, כל התנאים שמופיעים ב"מפת הדרכים" - כבסיס להמשך המהלך המדיני, הוא די אימפוטנט פוליטי וצבאי ולכן יש להניח שהמצב הזה ימשיך עוד שנים רבות.
מורדי הליכוד, עם נתניהו ועוזי לנדאו, בגיבוי הימין הקיצוני של ליברמן, מפוני גוש קטיף ואולי גם המפד"ל - מעריכים שהמצב הזה דווקא פועל לטובתם, אין צורך במהלכים חד-צדדיים, אין צורך בוויתורים או נסיגות ויש לבצע מהלכים רק בהסכמה הדדית ובתמורה.
הסיסמה של נתניהו "הדדיות" או "יתנו יקבלו" - שוב תוביל את הימין אשר בבסיס שלה, יש לומר די מפתה ומשכנעת - אך מובילה לדרך ללא מוצא - לפחות בשלב זה.
אסור לשכוח, שכל התנועות הפוליטיות והסמי פוליטיות כמו עמותות ציבוריות למיניהן (של אלוף עוזי דיין למשל), מובילות למצע ותוכנית של נסיגה מיש"ע, התכנסות בגושי התיישבות גדולים, בניית חומת מגן לכל אורך הגבול, במגבלות שהציב בג"צ בעתירות כמו עוטף ירושלים ואלפי מנה. מצע זה למעשה תחילתו ב"תוכנית אלון" ההיסטורית, לפיה ישראל תחזיק בגושי התיישבות ובאתרים אסטרטגיים שולטים, כדי להבטיח את ביטחונה של ישראל, כולל עמק הירדן. גם תוכנית עו"ד שחל, תוכנית ברק לפני ואחרי היותו ראש הממשלה, הלכה בעקרון באותו כיוון.
גם הרמזים מכיוונו של שרון הולכים לאותו כיוון ולאותה מטרה - ויש לה יתרונות רבים לא מבוטלים. מהלכים חד-צדדיים בנויים על המצע והעקרונות של מו"מ אמיתי ורציני עם פרטנר בעל יכולת.
מהלכים חד-צדדיים - נראים לפעמים, כאילו הממשלה משחקת שח, עם המחשב או עם עצמה - אבל למעשה היא קובעת ומבססת את קווי המתאר של גבולות מדינת ישראל העתידיים.
הטעות של הפלשתינים היא בכך, שהם חושבים בטעות, שהזמן פועל לטובתם ולא הוא. הזמן פועל לטובתנו - גבולות הביטחון, הגדר הביטחונית - יהפכו לגבולות הקבע של המדינה - וככל שהזמן יעבור, יתחזקו ויתגבשו גם בתודעה האירופית והבינלאומית.
מסקנה - כשאתה משחק לבד, אתה קובע יוזם, מוביל ובעיקר קובע "עובדות בשטח" - וכאשר יש לך גם תמיכה של ארה"ב או מדינות אירופה, למהלכים אלה - עתיד המהלכים האלה מובטח.
צודק לכן שרון, שמוביל קו, שאם אין פרטנר רציני מולו עכשיו - ראוי שהוא ישחק את שני התפקידים לבד. הנסיגה מלבנון ומעזה כבר הוכיחה את עצמה, עם כל הסיכונים והלבטים - כך גם לגבי יתר המהלכים בעתיד. כדי שחזונו של שרון יתגשם, הוא צריך קודם לעבור את מכשול הבחירות. הסיסמה החדשה: קדימה - שרון לשלום, צריכה לעבור את מבחן הציבור ואת מבחן הזמן.