בכנס העמותה למשפט ציבורי שהתקיים לאחרונה בקיסריה התרפק השופט חשין בערגה על ימים ששוב לא יחזרו.
וכך קונן השופט חשין:
"דומה שהבושה אבדה. היום הדברים נעשים בגלוי, מעל המקפצה. פעם שר שנחשד בשחיתות תקע לעצמו כדור בראש בחוף הים".
חבל, חבל מאד שהשופט חשין - דווקא הוא - מצא לנכון להחריד כך מקברו את אברהם עופר שהלך מאיתנו לפני קרוב ל-30 שנה.
ובמילים אחרות, היינו שואלים את כבוד השופט חשין: על מה בדיוק אתה מתפאר כאן?
אכן, אברהם עופר נחשד במה שנחשד.
אלא שמי שזוכר את מאורעות הימים ההם זוכר גם כי מה שדחף את עופר אל נקודת השבירה שלו היו לא רק החשדות, אלא גם - ואולי בעיקר - הטקטיקה הבלתי אנושית וחסרת הרחמים שבהם נחקרו החשדות כנגד עופר.
ובתוך המערכת הדורסנית שדחפה באותם ימים נוראים את עופר אלי קבר נמצא גם מישאל חשין, אותו מישאל חשין שכעבור שלושה עשורים ישתתף בכנס העמותה ויתרפק בנוסטלגיה על תקיעת הכדור בראש.
נזכיר נשכחות:
בשנת 76 נחשפה פרשת שוחד שבמרכזה אשר ידלין, שהיה מועמד לכהונת נגיד בנק ישראל.
עם התקדמות החקירה הסתעפה הפרשה לעברו של שר השיכון דאז אברהם עופר, שנחשד אף הוא בחשדות הנוגעים לתקופה קודמת לכהונתו בממשלה - כשהיה מנכ"ל חברת הבנייה "שיכון עובדים".
החקירה נגד עופר התנהלה באופן שקשה להעלות על הדעת אכזרי ממנו, במיוחד כשמדובר באיש ציבור בכיר, שר בממשלה.
אברהם עופר חוסל למעשה מבלי יכולת להתגונן.
ימים ושבועות ארוכים, מדי יום ביומו, הודלפו ופורסמו בעיתונות פרטי פרטים של החשדות נגד השר עופר. אבל בשר עופר עצמו לא נגעו. הוא לא זומן לחקירה ולא נתבקש להסביר דבר.
השר התחנן על נפשו, טען שהוא חף מפשע וביקש להתייצב מול חוקריו. טרם הגיעה השעה לכך, הסבירו.
אבל התקשורת המשיכה לשתות בצמא את דמו של עופר - עד שמאס בחייו.
ומי שניצח ביד רמה על ניהול החקירה הרצחנית הזו, תוך מעורבות עמוקה וחסרת תקדים, היה היועץ המשפטי לממשלה דאז אהרן ברק.
וכמו שאין איש יודע מי היה סגנו של בר כוכבא, כך גם אין כמעט איש שזוכר כי המשנה של אהרן ברק, שעבד עימו צמוד צמוד בחקירות שהתנהלו אז, היה לא אחר מאשר מיודענו מישאל חשין.
לאחר האסון פירסם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק חוות דעת ובסיומה קבע:
"כלל גדול הוא במשפט, שאדם בחזקת זכאי הוא כל עוד לא קבע בית משפט אחרת. בחזקת זכאי היה השר עופר ז"ל בחייו וכך נשאר במותו".
איש כמישאל חשין, שבוודאי מבין, ולא פחות חשוב - מרגיש, חזקת חפות מהי, חייב היה להימנע בכל מחיר מאמירות שיש בהן, באוזני הדיוטות לפחות, לערער על חזקת החפות הזו.
כך בכלל, וקל וחומר כשהדברים נאמרים מפי איש שהיה מעורב ונטל חלק פעיל בחקירות באותם ימים רחוקים.
