מנכ"ל התנזים זכה לתמיכה גורפת בפריימריז של הפתח ברמאללה ומועמד לפרלמנט הפלשתיני.
הבעיה - ברגותי נשפט בבית משפט מחוזי בתל אביב לחמישה מאסרי עולם, על מעלליו הנפשעים, שעשה נגד מדינת ישראל עד שנעצר על-ידי כוחות צה"ל.
ברגותי אומנם החל את דרכו כמנהיג פוליטי ועלה לכותרות כראש התנזים ברמאללה וביש"ע, תוך הנהגת הפגנות ואסיפות עם נגד הכיבוש ונגד צה"ל, אך במהלך הימים הפך גם למנהיג צבאי כאשר התנזים החליט להתחמש ולהשתתף בפעילות עוינת וחבלנית נגד ישראל וישראלים ביש"ע ובישראל - במיוחד בתקופת האינתיפאדה.
במהלך משפטו הוכח ללא ספק שברגותי נתן הוראות לפיגועים, וגם מימן אותם, וזאת על-פי מסמכים, האזנות וצ'קים ופקודות בכתב, שנתפסו על-ידי כוחות הביטחון. יתרה מזאת, אפשר היה להרשיעו על-ידי אוסף כתבות טלוויזיוניות שפורסמו בכלי התקשורת הפלשתינית והישראלית, לרבות נאומים, הצהרות והתפארות על פיגועים ופגיעה בישראל. לכידתו, כניעתו ומשפטו - הציגו אותו בשל התנהגותו ודרך ניהול משפטו כמנהיג פוליטי סוג ב', שקפץ כנראה גבוה מעל יכולתו - וכמנהיג מחבלים ופיגועים סוג א'.
העונש שנגזר עליו - כמה מאסרי עולם, היה רק לגבי מה שניתן היה להוכיח בכתב ובעל פה, כאשר מעלליו האמיתיים היו הרבה יותר חמורים בהצטברותם.
הקריאות לשחרורו, מטעמים פוליטיים לצורך דיונים ומו"מ מדיני - הוא יותר מאשר מגוחך ונלעג.
אמנם, יש תקדימים בהיסטוריה, בהם מנהיגים כלואים שוחררו כדי להנהיג או להצטרף לממשלה חדשה, למען השלום וקו מדיניות חדש - אך מקרה ברגותי שונה מהם, מרחק רב בתוכן ובאיכות. והיה אם יגיעו למשא-ומתן על הסדרי קבע, הפסקת פעילות עוינת, הפסקת פיגועים, הפסקת התנגדות מזוינת, פירוק נשק ותשתיות מחבלים - וכל זאת בזכות אישיותו והנהגתו של ברגותי - אולי יש מקום למחשבה מחודשת. אבל ספק רב אם הוא האיש להרים את המעמסה הזאת.
הסכנה היא שקורה לא פעם שרעיונות שנזרקים לחלל, תופסים תאוצה ומכוח המומנטום והדינמיקה, מתבססים לאט לאט בתודעה הציבורית ומתחילים לשכנע גם את הלא משוכנעים, שמא אולי יש ברעיון גם אפקטים חיוביים אטרקטיביים. בכך מצליח יוסי ביילין לא רע, שהרי אין זו הפעם הראשונה שהנושא מועלה לכותרות על ידו ונאמניו.
יש להזכיר לציבור, כי עו"ד שמאי ליבוביץ שהיה (ואולי עודנו) אחד מסנגוריו של ברגותי, אפילו העז ברוב חוצפתו להשוותו למשה רבנו, על פועלו ומנהיגותו למען הפלשתינים ובכך הוכיח שהוא מכר את נפשו לשטן ברגותי - וכל המוסיף בנושא זה גורע.
נכון שישראל כבר שחררה בעבר הרחוק והקרוב - בהחלטות פוליטיות, לא מעט פושעים כבדים עם דם על הידיים והרגליים - חלקם חזרו לפעילות חבלנית עוינת - אם כתמורה לשבויים וחטופים ואם כמחווה למהלכים מדיניים שהיו צריכים להוליד מהלכים לקידום הרצוי שלום והידברות, דבר שלא קרה ממש במציאות.
שחרורו של האסיר השיח' אחמד יאסין הוא הבולט שבהם - שבא בעקבות הפאשלה של המוסד בפרשת ניסיון חיסולו של אחמד משעל בירדן - ובא כדי לשחרר אנשי מוסד ובעיקר לשמור על היחסים על המלך חוסיין מירדן.
עד היום יש עדיין רבים החושבים שנעשתה טעות, למרות האילוצים והדחיפות בהחלטה פוליטית אמיצה, שהיה צריך לקבל לאלתר.
שחרורו של ברגותי עלול להביא את המערכת המשפטית והפוליטית למצב מביך, ולאותת לאוייבינו שתפיסתם כליאתם והבאתם למשפט אינו חשוב אלא הוא בבחינת תרגיל פוליטי משפטי לצרכי רווח מדיני.
אם הרשות הפלשתינית ומנהיגיה היו מקיימים הסכמים וחוזים - יתכן שהיה מקום לחישובים של רווח והפסד בנושא, אך מאחר וההיסטוריה הקצרה הוכיחה בעליל שהנייר עליו חתמו שווה יותר מהתוכן - והאכזבות שנבעו מכך החל מהסכמי אוסלו, קמפ דיוויד, שארם-א-שייח התנפצו אל מציאות ללא תוצאות, אסור להמר על שחרורו של ברגותי, אלא לאחר שיוכחו בפועל ההבטחות וקיומן.
ניתן להתייחס לברגותי רק לאחר קיום ההסכם לאורך זמן, לאחר שירצה בכלא הישראלי תקופת מאסר ממושכת - וכדברי הכתוב במקורותינו ו"תשקוט הארץ ארבעים שנה", אז ניתן יהיה לדון בבקשת חנינה לברגותי קשישא.
מאחר וכפי שציינתי, הרעיון אינו חדשני, אולי הוא נותן לו תקווה קלושה לעתיד, אך אסור לתת לרעיון להעמיק ולהתגלגל, מעבר לגימיק פוליטי - שמא יסיקו המחבלים כי ניתן לכפר על פשעים נגד ישראל על-ידי השתייכות פוליטית - ואין דבר מסוכן מזה לביטחון ישראל.
והראייה, ישנם עוד מספר מחבלים כלואים ומבוקשים עד כדי פאנל של הקמת ממשלת פושעים בגבולותינו. ולכן צריך להרוג את "הנושא" הזה, שהוא עדיין בחיתוליו.
