כלו המים. יצאו שלוש מאות ושישים ואחת יום אותם עשה נוח בתיבה, ארבעים יום וארבעים לילה של תופת רותחת שעלתה מתהומות ושל אשדות מטר וזוועות וברקים שניתכו ממרום, ומאה וחמישים יום בהם גברו המים, וכמספר הימים האלה בהם נסוגו מעט מעט, ועשרים ואחת ימים של שילוחי העורב והיונה. שלוש מאות ושישים יום של הישרדות פלאית של משפחה גרעינית אחת קטנה, בבדידות אפלה, בשעה שהעולם הנושב כולו, כל חי בו, כל צמח, לבד מעץ הזית האחד על פסגת מוריה, חרב.
האלוהים אשר ברא את האדם כיצור היודע לבחור בין טוב לבין רע, ועשה אותו בן-חורין להיטיב או להשחית, לא יכול היה, עשרה דורות אחרי שנפח רוח חיים בעפר מן האדמה שהיה ל'נפש ממללה', לשאת עוד את אשר עולל פאר יצירתו, האדם הבוחר.
"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו', ה'-ז'). ניחם, ונפרע, ניחם והטביע הכל במבול.
איזו מחשבה הציפה את מוחו של האיש שירד מן התיבה ודרך על אדמה שהייתה אך לפני שנה פורחת, ועריה נושבות, וכפריה הומים, ועתה לא נשארו בה חיים זולתי חייו שלו וחיי ביתו שנחסכו כדי שמין האדם ירבה שוב וימלא את
העולם הזה שנתרוקן ממנו. הודיה.
ראשית הודיה על ששרד.
"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'" (שם ח',כ'). ההודיה הספונטנית הזאת, שבתה כביכול את ליבו של ה'. אם ניחם על שברא את האדם, עכשיו הוא ניחם על שהשמיד אותו. הוא, לא האדם מאליו, נתן בו יצר להרע, ומה יעשה האדם ולא יחטא.
"וַיָּרַח ה' אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ, לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (שם, כ"א). אבל נוח, יודע. האדם לא השתנה. גם ה' לא. מה שקרה, יכול לקרות שוב. מה שיכול לקרות שוב - יקרה שוב גם אם לא יקרה. יצר לב האדם יישאר רע מנעוריו. האל לא יסור מתביעתו לרסן את היצר וללכת בדרך הישר והטוב. משוואת המבול שתם לנה במשוואה הזאת. מה בצע לשרוד אם הזעם על אובדן דרך, בלתי נמנע כפי שהניסיון האנושי הוכיח, אי-אפשר לו שייעקר כל עוד יש אלוהים בעולם? השואה היא פחד. כל יום. כל דקה. אחריה באה החרדה. גם היא כל יום יום. כל דקה.
גם ה' יודע. החרדה הזאת היא קיומית. אין לאדם שווה לחיות אתה. נדרשת התערבות יצירתית רבת תושייה ועוצמה כדי להרגיע אותה. כריתת ברית חיים חדשה. מגובה בגילוי שיש בו מתוקפה של שבועה. אלוהים בקולו כביכול, בגבולות הגובלים בבלתי אפשרי בשיח בין אדון-כל לבין ישיש שורד וחרד, מתחייב,
"וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (שם, י"א). לא תהיה שואה עוד. לעולם. במה שאירע אין ראיה למה שאנוס על כן לקרות שוב. השמדת הארץ, יהיו שני חלקי המשוואה אשר יהיו, יוצאת בשבועה מכל עתיד! אם האדם שממנה תיבנה האנושות מחדש לא מנפץ אחרי ששרד את התיבה על כל פסוקי החרטה האלוהית על בריאת האדם שניטלטלו עמה כשבורא האדם משמיד את האדם, אלא מאמין עוד, בונה מזבח, עתיד לטעת כרם, בעודו חרד, אף על-פי שהוא חרד אין עוצר, אין אלוהים בשמים שיכול לאדם כזה. גם אם יצר הלב רע מנעוריו, היום כתמול, מחר כהיום. הישרדות של גבורת נפש כזאת, הכניעה את שופט כל הארץ.
ואז נולדה הקשת! אולי לא נולדה. אולי הייתה מעולם, כמו האור הגנוז שקדם לבריאת השמש שנשמר משמרת קודש בגנזכו הקוסמי של הבורא. אולי זאת הקשת שראה יחזקאל במראות מעשה המרכבה,
"כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר" (יחזקאל א', כ"ז- כ"ח). לא ירדו ולא חדלו ממטרים בעמוד הנביא מול הגילוי שהשיקה את שליחותו. הוא ראה כמראה הקשת
"אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם", הקשת שקדמה לבריאת האדם הבוחר, גם לבחירתו ב'רַק רַע כָּל-הַיּוֹם', גם ל 'אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי'.
"אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן" (שם, י"ג), אומר הכתוב, לא '
קֶּשֶׁת נָתַתִּי בֶּעָנָן', אלא זו שלי, מימים ימימה, שלא נראתה עדיין ושמרתיה לצומת הזה בו עומד ניצול שאינו שואל איפה היה האלוהים במבול כי האלוהים עצמו אמר שהוא עשה את המבול, ואם עשה למה לא יעשה עוד, ועכשיו אני מעלה אותה לנגדי מעל הארץ,
"וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (שם). לא ברית עכשיו, אלא לדורות. לא מענה לחרדה הקיומית שלך. מענה אוניברסלי. חוצה זמנים. חוצה קיבוצי אדם באשר שם יהיו, אלה בצד אלה אף גם אלה בהתעמתם באלה. מבול לא יהיה.
הקשת אינה חד-פעמית.
"וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ" (שם, י"ד-י"ז). זאת קשת מחייבת. בכל זמן.
"הרואה הקשת אומר ברוך אתה ה' מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו" (הרמב"ם וטור אורח חיים סימן רכ"ט).
מטבע ברכה זו לא על נקל הוקבעה. היא פרי פשרה או אולי פרי הלחמה בין חכמים שסערו ביניהם על מה שמוטל על האדם הרואה קשת בענן. רב אלכסנדי אמר
"הרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו שנאמר ביחזקאל ואראה ואפול על פני". אמרו עליו כי העושה כן ראוי לקללו
"משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא", הוא כמי שכורע ברך כעובד עבודה זרה בפני הקשת. רק לברך הוא צריך, ברכת
"ברוך זוכר הברית". רבי ישמעאל אינו סבור כי דיו לו לאדם לברך את ה' על שהוא זוכר הברית. הברכה צריכה לכלול את ההתחייבות כי ה' נאמן לקיים את הברית לדורות, ליבת הזכירה היא קיום, ועל כן הנוסח היותר ראוי הוא
"אומר נאמן בבריתו וקיים במאמרו", כאומר במשתמע, שקיומו של ה' הוא בנאמנות למאמרו, לבריתו. בין החולקים ניצב רב פפא ואומר
"הלכך נימרינהו לתרוייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו" (ברכות נ"ט, א'). מסערת הפלוגתא הזאת יצאה ברכה שיש עמה הבנה דקה של משמעות בריאת הקשת בשעתה ולכל דור ודור.
הקשת הזאת היא שפה. במקומה, בצומת החרדה שלאחר המבול, היא לא תופעה מטאורולוגית שכל פיזיקאי יסביר איך נוצרה ומדוע אורך קרני אור השמש שבקעה מן העבים העוברים ומוחזרים בתהליך פריזמטי דרך אגלי המים הרועפים עדיין גשם דקיק על הארץ, עושים אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו וסגול, שבעת צבעי הקשת תמיד. היא שבועת קיום ברית. היא 'קונם - יש תקווה'. אילו ראו את הקשת ראשונה איכרים עובדי אדמה המתברכים בגשם בעונתו ובשמש בעונתה לא הייתה הקשת שראו אומרת מה שראו בה שורדי המבול. פרח הוא פרח. אוהב הנותן אותה ביד אהובתו, עושה פרח אחר מאשר אבל הנותן אותו בזר המונח על הקבר. המקום, השעה, הזימון, הכוונה, צרים את תוכנם של הדברים, או, הופכים אותם לשפה. מי שיאמר עליהם רק תופעות טבע, אוביקטים, פיזיקה, כימיה, עובדות וכהנה, הוא דיסלקטי. משל למה הדבר דומה. לאדם הרואה שלט דרכים המזהיר נוהגים ברכב להאט בשל קרבה לגן ילדים או לבית ספר. נהג החולף על פני השלט מפני שלא ראה אלא מה שראה, עמוד ברזל, שלט פח, צללית של ילד מהלך, למה, לא חשוב, אוביקט, מציאות, עובדה - אינו הרואה נכוחה יותר מן הנהג הרואה סיפור, ילדים פורצים מחצר בית ספרם, רצים בחדווה אחר כדור, חוצים בחופזה כביש סואן, מסתכנים בדריסה חלילה. איקונוגרפיה.
קשת של תקווה הרמב"ן אומר כי הקשת מספרת סיפור של שלום.
"ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו" (שם). ידוע היה לו לרמב"ם מה שיודעים אנתרופולוגים על הפיכת כלי מלחמה לסימבולים של שלום, כגון קשתות של שבטים לוחמניים בכל היבשות שלא היה בהן יתר, או שהיתר שלהן קושט נוצות, או שתלויה הייתה עליה אשפה ובה חיצים שבורים או קפודי ראש, או אף הצגת יד ימין במועל לסמן שאין היא אוחזת בחרב, וכיוצא באלה. לדידו של הרמב"ן זה האות, זאת השפה,
"ועוד, כי כאשר תראה בהפוך הנזכר יהיה זכר לשלום כאשר כתבנו. ובין שתהיה הקשת עתה בין שהייתה מעולם בטבע, הטעם באות שבה אחד הוא". הקשת של הרמב"ן איננה רק התחייבות נאמנה כי מבול שהיה לא יהיה עוד גם אם לא יעברו חוטאים מן הארץ, אלא קשת של תקווה, של הצבת השלום כאידיאל, של "הנה ימים באים - ולא ילמדון עוד מלחמה". כך קרא הוא את שלט הדרכים. אם יבואו אצלו מטאורולוגים ויאמרו לו כי רק מפני שהוא עומד על הארץ דומה בעיניו כי התופעה היא קשת, ואילו הגביהה עוף היה רואה כי כנגד גלגל החמה עושה התופעה הפריזמטית מעגל של שבעה צבעים מלא ושלם ואין קשת מלחמה הפוכה במהות, היה אומר להם, וכך אומנם אמר,
"ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היוונים שמלהט השמש באוויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת" (הרמב"ן, שם). מטאורולוגיה היא אמת. היא לא נעלמה ממנו. הוא יודע פיזיקה. אבל קשת אחרי המבול, היא ילד על שלט זהירות. לא עמוד ופח וציור. סיפור גדול. גם "קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן" כן.
יש שקראו בקשת סיפור אחר. אמירה אניגמטית אמורה בתלמוד הירושלמי, ברכות פרק ט',
" רבי חזקיה בשם רבי ירמיה, כל ימיו של רבי שמעון בן יוחאי לא נראתה הקשת בענן", למה? רבי משה מרגלית, (1710-1781) בעל הפירוש הנודע 'פני משה' על הירושלמי אומר,
"היה זכותו מגין על הדור ולא היה צריך להראות הקשת בענן". אותה גמרא אומרת כי רבן שמעון בר יוחאי היה בעל כוחות שלא מעלמא הדין.
"אמר רבי חזקיה בשם רבי ירמיה, כן הוה רבי שמעון בן יוחאי אומר 'בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב', והייתה מתמלאה" ( שם). אין זאת כי ה' במרומיו שינה מעשה בראשית ברצונו של רבי שמעון בר יוחאי. מה לו קשת המגנה על ישראל, כשגדול הדור והתושיה מגן עליו. על-פי הבנה זאת של לשונה של הקשת, היא אינה אומרת כי ה' נשבע לא להביא מבול עוד על הארץ, אלא שנשבע להגן עליה מפני מי שמקרב את קיצה במעשיו המושחתים. בבית דין של מעלה אין לשחיתות כפרה. עולם מושחת - אחת דינו- להחרב. אבל ה' עצמו מעמיד קשתו שם ופודה בה את הארץ. כשרבן שמעון בר יוחאי עומד שם למעלה, אין צורך בקשת בענן. הוא מכפר על הדור. צדקתו של גדול אחד מקיימת את העולם.
ואולי, לא מפני צידקו של רבן שמעון לא נראתה קשת בענן, כל ימיו אלא מפני שלא היה לה סיכוי. ימין של רבן שמעון בר יוחאי הם ימים נוראים. יהודה השחיתה דרכה עד שרבן שמעון בר יוחאי שמע את דלתי המקדש רועדים שמא ייהרסו, ולא השגיחו בהזהרותיו. יהודים לחמו ביהודים. קנאים העלו באש ממגורות מזון של נצורים כדי לאנוס אותם להילחם ברומאים נגד כל סיכוי ותוחלת. המקדש חרב. ירושלים הייתה לעיים. הוא גלה ליבנה. האלוהים שנשבע לא להביא מבול עוד על הארץ לא הראה את קשתו בענן כי ראוי היה לו להביא שוב מבול אבל כיוון שנשבע לא הביא, אבל את שבועתו זו לא עמדה בו אמיתו להביא לכלל גילוי בהופעת הקשת. מי יודע, מי יודע....
הנביא ישעיה, העד פקוח העין של שחיתות שניוולה ממלכה והשפילה מעמדה המוסרי עד שה' ממרומיו זועק
"הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן .... קְצִינֵי סְדֹם ... עַם עֲמֹרָה" ( שיעיה א', א'-ז'), הוא גם נביא הנחמה הגדולה השב אל הצומת בו עמד השורד החרד, ושם בפי ה' את התיבות הנושמות תקוות עולם, "כִּי-מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד עַל-הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר-בָּךְ . כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'" ( ישעיה נ"ד,ט'-י').
יש מסורות הקוראות
"כִּי-מֵי נֹחַ", יש ספרים הכתובים על-פי מסורת הקוראת מילה אחת,
"כמֵי נֹחַ", "העניין", אומר רבינו דוד קמחי, הרד"ק,
"אחד הוא". ועם זאת, נראה כי הדגשים שונים. במסורת השנייה כמו אומר ה' שנוראות מי נוח הם אשר הביאו אותו לא להביא אותם על הארץ עוד לעולם. המבול הבהיל גם את מי שגזר מבול.
המסורת הראשונה,
"כִּי-מֵי נֹחַ", משמעה, כי כשם שנשבעתי במי נוח לא להשחית עוד את הארץ בעוון יושביה, כן אני נשבע לא להביא עוד מבול יום יום, שבועתי עודת לעד. יש בצבעי הקשת גם מן המסורת האחת גם מן השנייה, וכוחו של השורד היוצא לטעת כרם באמונה כי הוא לא ייעקר עוד - כי זאת המשמעות של היות אלוהים על הארץ-הוא כוח המקיים את החיים.
ערב פרשת נח התשע"ט.
