חודשים לאחר שמדינת ישראל הוציאה באלימות ורגישות את אזרחיה מרצועת עזה, הושלמה סופית הנסיגה. מעבר רפיח נפתח לתנועה, ורצועת עזה נפתחה לעבר העולם הערבי. לפעולה זו קדמו חודשים של התפלמסות והתדיינות מול אויבי ישראל, בנושא השליטה הישראלית המדומה על המעבר.
הדרישה הערבית היתה ברורה. שום שליטה ביטחונית של ישראל על המעבר, לא צבאית ולא בתצפית, הכרה שלמה בישות המתהווה ברצועת עזה כעצמאית לכל דבר ועניין. העיתונות יצאה בתרועות, מי בשימחה, ומי בקולות נכאים, הנה הצליחה מזכירת המדינה האמריקנית לכופף את ישראל, ולכפות עליה עוד הסדר בלתי נוח. טוב היה, אומרים המומחים הנמר"צים לענייני שת"פ עם הטרור, לו היתה ישראל מפסיקה להכתיב תנאים הקשורים לביטחון, ומתרכזת ברצון טוב.
עתה מתברר כי רצועת עזה הופכת לחמאסטאן לכל דבר ועניין. הנשק זורם פנימה באין מפריע, נשק בעוצמה שלא נראתה מאז נעצרה הקארין A, מחבלים מקצועיים אשר הורחקו מן האזור חוזרים למקום מושבם הטבעי, בין אחיהם המוסלמים הרצחניים, ומקימים מחדש את התשתית של אל-קעידה-חמאס-אחים מוסלמים.
מעטפת הביטחון שאריאל שרון הבטיח לשמר, כמו הבטחתו לקבל את משאל מתפקדי הליכוד, הולכת ומתמסמסת, עוד מעט וחזון נסראללה מתגשם אל מול עינינו. דוקטור יובל שטייניץ משתולל מזעם צדקני של אמרתי לכם, ושאול מופז, הזרוע המבצעת של אריאל שרון לענייני הגליית יהודים מבתיהם מאיים בקול חלוש שישראל תסגור את המעברים הרשמיים אל שטחה, ואת מעטפת המכס שבנה הסכם אוסלו הידוע לשימצה.
מבחינה רפואית אפשר לדמות את רצועת עזה למורסה ענקית של מוגלה מבעבעת המאיימת להתפרץ בכל עת. שכניה של רצועת עזה, מצפון וממזרח ומדרום, חשו את המוגלה הזו בצורת קסאמים ופצצות וחדירות ומטעני נפץ, שנמשכים גם עתה באין מפריע. מן הרגע שמדינת ישראל החליטה, ברוב גדול ויהודי בכנסת ישראל על הנסיגה מרצועת עזה, ברור היה כי לא תהיה שליטה כלשהי במעבר שבין העולם הערבי ב', דהיינו רצועת עזה, לבין העולם הערבי א', דהיינו סיני המצרית. לפיכך, הניסיון הישראלי לעכב את פתיחת המעבר איננו אלא טחינת מים, העיסקה של הערבים בסוגייה שאין לה שום משמעות כדי לתת להם תחושת הישג שאין לה שום משמעות ביצועית. המשמעות היחידה של פתיחת המעברים היא פתיחת המורסה לכיוון הרצוי מבחינתה של ישראל, לכיוון העולם הערבי.
מטרת הויכוח על פתיחת מעבר רפיח לכל גורמי הטרור שבעולם איננה באמת מניעה של הטרור, אלא יצירת עמדה כלפי מדינות אירופה-ערביה שהינה כל מה שקורה ויקרה מעתה והלאה הוא על ראשה של רשות הטרור והרצח. ומכיוון שהללו אינם מקיימים את ההסכמים, גם ישראל יכולה לבטל את הסכמי אוסלו, אחד לאחד, ובמיוחד את חלקו של ההסכם הנותן בידי רשות הטרור והרצח כסף רב למימון רכישת הנשק.
לפני מספר ימים הזדמן לי להאזין להרצאה של אלוף במילואים יעקוב עמידרור, איש אמ"ן לשעבר. המרצה עתיר הידע והזכויות שנה לנו את משנתו של פרופסור ברנרד לואיס אודות מלחמת התרבויות שהחליפה את המלחמה הקרה. האלוף שיחזר את ההגיון מאחרי נטישת רצועת עזה וציר פילדלפי, ושל פתיחת מעבר רפיח לג'יהאד העולמי. בסוגיה של המעבר החופשי הפתוח שבין רצועת עזה לבין יהודה ושומרון, כאן הודה המרצה המלומד כי איבד את הקשר עם ההגיון המדיני שהנחה את מדינת ישראל והעומד בראשה. מה ההגיון לעודד מעבר טרור ממדינת הג'יהאד בעזה לחברון בית לחם וירושלים? הקשה איש אמ"ן. מדוע לא הוכן הגבול הפרוץ שבין סיני לישראל לאפשרות, לסבירות הגבוהה, לביטחון המוחלט, שמן הרגע שבו תאוחד ג'יהאדיסטאן עם העולם הערבי, יחל הג'יהאד, בעידוד מלא של מצרים, לפלוש לישראל? מדוע לא הוכן השטח מבחינה טכנולוגית וצבאית כנגד החבירה של הג'יהאד עם סוכניו הישמעאלים שבנגב, ולהסתערות לעבר דרום הר חברון וספר המדבר, כבסיס התארגנות קדמי? עמד האלוף, הפרופסור, ולא ידע לומר, או לפחות היתמם כאילו איננו יודע.
התשובה, כמובן, מתחילה ונגמרת בעובדה אחת. הטרור איננו הבעיה. הטרור איננו אלא האמצעי, אחד מני רבים, להשמדת ההתנחלות היהודית במזרח הים התיכון, לכירורגיה הכואבת של הסרת הסרטן היהודי מתוככי הדאר-אל-איסלאם. בנוסף לאמצעי הטרור מופעלים רבים אחרים. מלחמה מאורגנת מצפון. חדירה בלתי פוסקת של ערבים מיהודה ושומרון לתוך ערי ישראל לצרכי שוד גניבה אונס ורצח. ילודה פרועה עקב יבוא נשים מן העולם הערבי לתוך ישראל. איום של נשק אטומי הדוחק את המדינה למירוץ חימוש והתמגנות מטורפת. התקפה מתואמת על יהודים ברחבי העולם למען יפסיקו לתמוך בישראל הלוחמנית, ויעודדו את ישראל התבוסתנית. כל אלו האמצעים להשמדת עם, לטיהור אתני של מזרח הים התיכון מן הישות היהודית. ישראל, המנהלת מלחמה בטרור מחד, ומטפחת את התעצמות האוכלוסיה אותה משרת הטרור מאידך, מהנדסת לה ישירות אל תוך המלכודת. ברור כשמש כי רק מלחמה באוכלוסיה עצמה יכולה להוביל לנצחון בר-קיימא, ואולי לשלום בר-קיימא, המבוסס על ההכרה כי הישות הציונית איננה בת-חלוף, איננה ניתנת לעקירה אלא במחיר שגם הדעת הערבית לא תסבול אותו. כל השיקולים הללו מביאים להערכה כי הרשות הניתנת לטרור להתעצם איננה אלא הכנת התשתית הרעיונית לביצוע גירוש של ערביי ארץ ישראל, אם לעזה ואם לפלשתין ירדן, כפי שגורשו יהודי מצרים, בבל, תימן ועזה. האם כך? שאלתי את המרצה, הפרופסור לענייני דע את האויב, מראשי אגף המודיעין.
האיש נאלם דום, ואסף את מחשבותיו. לאחר שהות ארוכה אמר, והדגיש, כי בשלב זה אין לאף גורם במדינת ישראל אף שמץ מחשבה שמדיניות של טרנספר הפוך, דהיינו, ערבים החוצה, הוא בר ביצוע.
כידוע אנו גרים במזרח התיכון, באיזור שבו להגיון המקובל על המערב אין דריסת רגל. מן הרגע שאמר האלוף במילואים כי לאיש אין שמץ מחשבה שכזו, ידעתי כי זו הכוונה מלכתחילה. חוץ מיוסי ביילין, שהוא ככל הנראה סוכן בשכר של אירופה דהיינו גרמניה, אין איש המאמין עוד בהסכם עם ערבים. כל שנותר הוא להגיע לנקודת הרתיחה, לשואה של ממש, כדי לבצע את מה שמתחייב על-מנת לחיות. הצרפתים עשו זאת במונפלייה. הויזיגותים עשו זאת בספרד, ואנו נצטרך לעשות זאת כאן, במוקדם או במאוחר. ככל שנתאחר כך יהיה מחיר הדמים גבוה יותר. כל הירא ורך הלבב יקום על רגליו ויברח, גבוה אל המגדלים של ניו-יורק, ולרכבת של מדריד, ולאיי הנופש של באלי. אולי שם יניחו לו.
