לא שכחנו את פרוסת הלחם החרבה שאכל שר הביטחון שאול מופז בילדותו העשוקה, אותה שכח בשירותו ליד שולחן הממשלה, עד שהפציע בשמינו הפוליטיים עמיר פרץ החברתי, שהזכיר למופז את ימי מצוקתו, כשהוא מניף בגאון את דגל המלחמה בעוני.
באחת נזכר מופז, כרבים אחרים, במורשת בית אבא, והפך מגנרל ביטחוני לרובין הוד חברתי, כשמצוקתם של עניי ישראל בראש מעייניו.
העם רואה את נשף המסכות המתהולל ולא יודע את נפשו מול הפארסה המוצגת בפניו ללא בושה.
והנה אסון הפיגוע, חמישה אזרחים תמימים נרצחים בפתחו של קניון בנתניה, שוב מזנק הביטחון הרופף שלנו לראש החדשות, והציבור המוכה לא יודע את נפשו מרוב דאגה.
והמנהיג החברתי האותנטי, נציג שכונות המצוקה, ניצב כעני בפתח, איש אינו מתעניין במרכולתו.
אולם הרי בנשף מסכות עסקינן, הוא מסיר באחת את מסכת המצוקה והופך לאיש ביטחון מתלהם, מכנס מיד את חרטומי הביטחון שלו שהיו עד עתה שמורים עמוק בנפטלין: סנה, בן-אליעזר, יתום, וילנאי, ואיילון, שסכנת החיסולים ריחפה עד לאתמול מעל ראשיהם, ולפתע בבלותם היתה להם עדנה, יחימוביץ' נדחקה מאחורי הקלעים, והם נדחפו לקדמת הבמה.
וכשחבורת הגנרלים מקיפה את מנהיג הפועלים, הוא פתח בשטף של איומים מתלהמים: "עלינו לנהל מלחמה חסרת פשרות בטרור, נמשיך במאבק הנחרץ נגד המפגעים ושולחיהם". כך שהמאזין המבולבל לא יודע האין כאן טעות בדיווח, שמא מקור האיומים הוא בנימין נתניהו, אפי איתם, או אריה אלדד.
בינתיים המסיכה החברתית הושלכה לירכתיים, כי עת ביטחון עתה. כשיירגעו הרוחות, הרי אנו לוקים בזיכרון קצר, תושלך המסיכה הביטחונית לשוליים ושוב יפזזו על הבמה החברתיים.
ואנחנו, עוילם גוילם, נמשיך כרגיל לאכול את הלוקשים, ולממן את נשף המסיכות האבסורדי. עד מתי?